פרק ראשון מתוך הספר
זה היה ביום השישי הראשון שאחרי פורים 2005. הוזמנו לארוחת שבת בביתה של השפית קלודין זֶרָדֶז קָנדינוף, לרגל סיומו המוצלח של כנס עולמי שערכנו ליהודי העיר קונסטנטין. עירם של הורי, במלאת מאה שנה להולדתם.
בעצומה של קבלת השבת, עוד אני לוגם בכוסית ערק "פִֵנִיקְס" מתוצרת אלג'יראית, נפתחה דלת הדירה בלא שקדם לה כל צלצול. בפתח עמד זוג. הגבר היה תמיר מאוד, פניו בהירות ומאירות הקרינו עוצמה וחיות שהסתירה את שמונים שנותיו. היא נראתה צעירה יותר. קומתה נמוכה, גונה חום בהיר, ותספורתה, תספורת "קָרֶה" עיטרה חיוך רחב.
הוא ניגש אלי בצעדים בטוחים וידיו הארוכות עטפו אותי בחיבוק שאיים על שלמות צלעותיי.
קלודין הצטרפה: "עֵמִי, ישראל, תכירו את אחותי נלי ואת בעלה צבי למדן".
"קלודין אמרה לי שהזמינה אתכם, הודעתי לה שאני חייב לבוא ולפגוש אותך" אמר צבי במבטא ספק גרמני ספק צרפתי. "אתה האיש שבזכותו פגשתי השבוע חברים שלא ראיתי יותר מחמישים שנה".
סקרנותי לא עמדה לי. "אבל אתה לא משם" העזתי. "אתה בטוח שמדובר בכנס הנכון?" שאלתי בהיסוס.
"הכרתי את נלי בקונסטנטין שבאלג'יריה בשנת 1951 ומייד התאהבתי בה" השיב כמי שמזמין אותי לשעת סיפור.
"מה לך ולקונסטנטין?" שאלתי
"אחרי הקוסקוס" פסק.
בתום הארוחה פתח צבי בתקציר חייו: "נולדתי בשנת 1928 בפרנקפורט שעל המיין. חיי התגלגלו בתלאות רבות במשך חמש שנים מגיל עשר, בימים בהם חייתי ושרדתי כילד נרדף על יהדותי. בבגרותי הגעתי לקונסטנטין, שם פעלתי בשליחות תנועת הנוער "גורדוניה"."
סיפורו של צבי נמשך עמוק לתוך הלילה: סיפור שהחל במסע הישרדות של ילד יתום בימים אפורים תחת השלטון הנאצי בגרמניה, בריחה בדרכים לא דרכים מפרנקפורט לדרומה של צרפת אשר בה נגש ממשל וישי. הוא סיפר על נער שנאלץ להסתיר את זהותו היהודית, לפשוט וללבוש זהויות שונות ואף להחליף את שמו . שם הולדתו היה "מנחם", אותו קיבל מסבו (מני) אך נקרא "הרמן" על-פי דרישת אביו "כדי שלא ינפנף ביהדותו". כשברח מני לצרפת התחזה לנער נוצרי ושינה את שמו ל"ארמונד" אחר כך היה ל"ז'ראר דופון" - בנו המתחזה של חייל צרפתי שבוי.
כנוצרי טוב היה מני נער מקהלה בכנסיה של טולוז. בקולו הערב שהיה לו מתנת אל, הרטיט את שומעיו בשירת "אָוֶה מָרִיָה". תפילה נוצרית אשר חילצה אותו לא אחת ממצבים נואשים.
פעם אחרת היה מני לחביבו של מיור גנראל פורל, שהיה הממונה הנאצי על חבל וישי: חברות שהרעיפה עליו מתנות ופינוקים רבים ובעיקר ביטחון.
נערה נוצרייה מבית אנטישמי מתאהבת בנער ומסבכת אותו עד כדי חשיפת היותו יהודי.
בתלאות והרפתקאות מסמרות שער הצליח מני לשרוד את השנים ולהגיע לפלשתינה - לא לפני שחצה ברגל את הפירנאים בדרך לא דרך מצרפת לספרד.
כשבגר והגיע לישראל הפך "מני הרמן לרר" ל"צבי למדן". כמדריך בתנועת הנוער "גורדוניה הבונים" יצא בשליחות מטעמה, במטרה לפעול להעלאת יהודי ארצות המגרב לארץ ישראל. שם, בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה, התאהב בנערה בשם נלי זֶרָדֶז.
כשנדמה היה כי הסיפור המסעיר עומד להסתיים ב-Happy End, בטקס חתונה שתוכנן להיערך ברוב עָם בקונסטנטין בין השליח הגאה מישראל עם בתו של אחד משועי העיר מסייה פרוספר זֶרָדֶז - קם עליו עברו ואיים להתפוצץ על שמלת הכלולות הלבנה של נלי.
הייתי מרותק לסיפור של צבי למדן, חשתי בו מתחת לעורי, אהבתי אותו ולא בכדי: אישיותו כבשה אותי למן הרגע הראשון. תושייתו ואומץ ליבו, הישרדותו ותקומתו כנגד כל הסיכויים- גרמו לי ענין ויראת כבוד לאיש. אך לא פחות מכך, חשתי אליו קירבת דם, בהיות מוצא משפחתי מקונסטנטין, העיר בה פגש את נלי.
לימים, בביתה של ניצה ביתו, בעודי נובר בתמונות ישנות של משפחת למדן, מצאתי תמונת מחזור מתקופת בית הספר הצרפתי בקונסטנטין "LICE LAVRAN " בו למדה נלי. ההתרגשות שאחזה בי הייתה כפולה, שכן אביבה אחותי מצולמת בתמונה זו.
במשך ימים ארוכים לא עזבה אותי התחושה שאפשר שאין זו יד המקרה שהפגישה אותנו (?).
אישיותם של צבי ונלי כבשה גם את זוגתי עֶמִי. בעקבות הניצוץ שניצת החליטה עמי לכתוב את סיפורו של צבי. בסדרה של כעשר פגישות כתבה מפיו את סיפור. למרבית הצער, לאחר אותם המפגשים הלך צבי לעולמו. הדפים נותרו שוממים במגירה נידחת בביתנו.
במשך שנים הציק לי מצפוני. בקשתי לגאול את הדפים משיממונם אך לא עשיתי דבר. ואז הגיעה הקורונה שהציעה זמן פנוי. ביקשתי מעמי את הדפים שהצהיבו והתחלתי לכתוב את הסיפור על הנער שלא שכח את שמו.
