אתה קורא את פסק הדין של אחד עשר השופטים שישבו בדינו של אריה דרעי ומתרשם מיד מהעושר המשפטי ומהתבונה העילאית שפסק הדין טובל בהם עד מעל השפתיים ממש. 154 עמודים שהם מעשה חושב - זהב טהור של תובנות משפטיות בנויות לתלפיות. וההתפעמות שבקריאת פסק הדין גואה לנוכח חילופי הדברים והפולמוס הידוע בין השופטים - כפי שהדבר קורה מפעם לפעם בפסקי דין - במיוחד בפסקי דין שיש בהם עמדות של רוב ומיעוט. אין ספק: למקרא פסק הדין, הזקנים שבתוכנו יעידו כי בפעם האחרונה שהם התרגשו כך הייתה במעמד הר סיני. כמו שאמר פעם דרדק חכם מתלמידיו של הרב עובדיה יוסף: "דברי מרן אינם זקוקים לראייה. הם הראייה". אלא שבפסק הדין לא ניתן כמובן שלא להבחין בכבשה אחת שחורה משחור שמקלקלת את השורה דווקא בימים טרופים והרי גורל אלה. כן כן, הגורל הוא זה שהועיד את כבוד השופט יוסף אלרון להיות הכבשה השחורה שנכנסה אל בית המשפט העליון. וזאת, למרות ההתנגדות - כך פורסם בזמנו - לכניסתו למשכן נורא ההוד הזה שהכניסה אליו חסומה לבני תמותה. ואיך מוכיחים שהכבשה השחורה אומנם שחורה היא? בשיטה הבדוקה שאין כואבת ומשפילה ממנה: התעלמות מופגנת מקיומה. כבוד השופט יוסף אלרון - רק הוא מבין כל שופטי ההרכב - כתב פסק דין מיעוט בן 32 סעיפים המשתרעים על פני 14 עמודים, ולא זכה להתייחסות כלשהי - מטוב ועד רע - מצד הנשיאה חיות ומצד שאר שופטי ההרכב. אמרנו כבר, שבפסקי דין שופטים נוטים להתייחס לפסקי הדין של עמיתיהם להרכב - בוודאי כאשר יש ביניהם פסק דין מיעוט, וזכורות לנו היטב "הקטטות" בין השופט ברק והשופטים חשין או אלון - קטטות שרק השביחו את כושר הניתוח ותרמו רבות להפריית עולם המשפט. יכולה הייתה הנשיאה חיות לבקר את פסק הדין של השופט אלרון או לחלוק עליו בדרך כזו או אחרת - אבל אפילו זה לא. הצורך להתעלם לחלוטין מכבוד השופט וההימנעות מלהתייחס בצורה כלשהי למעשה ידיו - גברו על כל שיקול אחר. האם פסק דינו של כבוד השופט אלרון כדי כך נמוך שאינו ראוי להתייחסות? לא ולא!! פסק הדין של השופט אלרון קוהרנטי והגיוני, מנומק לעילא וראוי בהחלט לבוא בקהל פסקי הדין המשמעותיים של בית המשפט העליון, וזאת גם - אוליי בעיקר - משום היותו בבדידות מזהרת. משעשע בהקשר זה לספר שאהרן ברק גילה פעם, שאחת הסיבות שהניעו אותו ללמוד משפטים הייתה בכך, שהוא קרא פעם פסק דין שהיו בו שתי עמדות מנוגדות של רוב ומיעוט, ושתי העמדות כאחת שכנעו אותו בנכונותן... ומעניין לצטט כאן גם מדבריו של ברק שבתקופת נשיאותו אמר כי: "ישנם מקרים שבהם חשוב שבית המשפט העליון, אם אפשר, יאמר את מילתו אחת, ואי אפשר יהיה אחר כך לנסות ולהיכנס בין השופטים ולפורר את ההלכה הזאת, והציבור גם לא יידע מה נעשה". ובכל זאת, אין לסקול באבנים את מי שסבור שפסק הדין של השופט אלרון לא זכה להתייחסות בקרב עמיתיו כיוון שהוא אינו מתאים לאג'נדה של בג"ץ בימים טרופים אלה ויורה בתוך הנגמ"ש. ועכשיו, מי יתבע את עלבונו וכאבו של כבוד השופט אלרון על שכך במפגיע התעלמו ממנו עמיתיו בראשות הנשיאה חיות - כאילו היה אוויר? מי יחדור מבעד לחגורה הצפופה והדביקה כדי להניח יד על כתפו הדווייה של השופט? אל להם לבני תמותה לחטט בספרי הנהלת החשבונות של אלת הצדק.