המהפכה הרבנית בעם ישראל, שראשיתה בעקבות חורבן בית המקדש השני, התחוללה אומנם בכורח נסיבות אסטרטגיות, אך חוללה אידאולוגיה אנרכיסטית הפוכה מן האידאולוגיות הרוֹוחות בקרב הרוב המוחלט של העמים: ויתור על ריבונות, על טריטוריה, על מדינה, על צבא ועל זרועות אכיפה, כדי להתרכז בשמירה קפדנית, מרצון, של חוקי התורה. כך ויתרו רבן יוחנן בן זכאי וחבריו על ישראל של מטה למען ישראל של מעלה – מדינה שה' הוא מלכהּ, כפי שביקשו גדעון השופט ושמואל הנביא. אין מדובר במדינה תיאוקרטית דוגמת אירן החומייניסטית, אלא בלאום-מאמינים, המוותר על שליטה, ונשלט מכוח האמונה והנורמות החברתיות שבהן העונש החמור ביותר הנו החרמה והוצאה מן הקהילה, כפי שקרה לפילוסוף ברוך שפינוזה במאה ה-17. הסיכוי שישראל של מעלה תתממש במציאות החומרית בארץ ישראל לפני בוא המשיח ושינוי סדרי בראשית, היה קלוש. ההיסטוריה הוכיחה כי האנרגיה הרוחנית של היהדות הייתה כה חזקה עד שהיא הפעילה את העם שהיה מאויָם יותר מכל עם אחר, שהיה בלי טריטוריה ובלי ריבונות, במשך אלפיים שנה, גם כאשר התחוללו אסונות ששום עם לא עבר. לא הכל השלימו עם ההחלטה הזאת, ומדי תקופה ביקשו יהודים להחזיר לעצמם את הריבונות. במאבק הפנימי בין היהדות לבין הריבונות, גברה יד היהדות. עד בוא הציונות.

ימות המשיח לא באו, אבל האמונה במשיח שהתעצמה בשלב ראשון של הגלות יחד עם התפתחות הגלותיות. לא מעט יהודים האמינו שהם עצמם המשיח, ועל אחרים נאמר שהם המשיחים. אלימות לא פסה מן הארץ, ובמשך כל אלפיים שנות הגלות, עד כה, היהודים נמצאו בסכנת השמדה מתמדת. לכן, למרות היותם גלותיים, ולמרות שהגלותיות הלכה והעמיקה, הם נחלצו שוב ושוב, כציבור, לנטרל איומים, ובניסיונות האלה השתלבו "משיחים". יחידים אף השתלבו בצבאות הגויים ועשו חַיִל. הסיפור המלא של פוטנציאל העבריוּת, הגלום ביהדות, שהתאמצה להינתק ממנו ללא סיכויי הצלחה, משתרע הרבה מעֵבר למסגרת חשיפת הסוד שגילה מרקו ברוך לז'בוטינסקי ושבּו אנחנו עוסקים. הרי היו אירועים ואישים בולטים אחדים בעידן הגלותיות, ששמרו על גחלת העבריות, וחלקם, בפעולותיהם, הפוך על הפוך, חיזקו את האסכולה האנטי-ריבונית ביהדות. ארבעים וחמש שנים אחרי המרד הגדול, משנת 115 עד שנת 117, התחולל מרד יהודי במזרח התיכון, המכונֶה "מרד התפוצות", נגד התרבות ההלניסטית-רומית ונגד השלטון הרומי שהִפלה לטובה את היוונים והטיל מס מיוחד על היהודים, כעונש על המרד הגדול ביהודה. המרד פרץ בעיר היוונית קיריני (לוב), שבה התגוררה קהילה יהודית גדולה. ניצולים, קנאיים ומשיחיים, מן המרד הגדול, הגיעו לעיר והתסיסו את יהודֶיה. המורדים זכו בתחילה להצלחה, השתלטו על העיר וטבחו בפראות – לפי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס – כ-220 אלף יוונים ורומים, ואף נטו לקניבאליות. משם התפשט המרד למצרים, שבה הרסו המורדים מקדשים יווניים. בהתקפות-נגד טבחו המקומיים יהודים רבים והחריבו את בית הכנסת הגדול באלכסנדריה. ממצרים עבר המרד לקפריסין ולארץ ישראל. אחרי שנתיים, המרד דוכא, קהילת יהודי אלכסנדריה המשגשגת חרבה, וכת הנוצרים פרשה מן היהדות. היו למרד גם תוצאות חיוביות: "מרד היהודים בארצות הים התיכון הביא ברכה לפַּרתּים וליהודי מסופּוטמיה, בכך שעזר להם לסלק את האיום הרומי מארצם".¹ המרכז היהודי בבבל, תחת שלטון הפרתים התחזק. אחרי חמש עשרה שנים, בשנת 132, החזיר המצביא היהודי שמעון בר כוכבא, במהלך צבאי מוצלח, את הריבונות היהודית בחלק מארץ ישראל לשלוש שנים. גדול רבני הדור, רבי עקיבא, קבע שמדובר במשיח, ופסק: "דָּרַך כוכב מיעקב".² בסופו של דבר גברו הרומאים, בר כוכבא מת מהכשת נחש, כתוצאה מבגידה. ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, כתב כי במרד נפלו חמישים מצודות, נחרבו 985 כפרים, נפלו בקרב חמש מאות ושמונים אלף לוחמים, ויהודים רבים אחרים מתו ברעב ובמגפות, וכי יהודה כמעט התרוקנה מתושביה. תוצאות המרד חיזקו את דעת אנשי אסכולת יוחנן בן זכאי כי מוטב להימנע מן הריבונות. ביטא זאת התנא רבי נהוראי, שפעל אחרי המרד וטען: בקשת מלך היא "גנאי לישראל".³ דוגמה בת ימינו להתנגדות למרד הוא מנהיג חסידות סאטמר, הרב יואל טייטלבוים. בספרו "ויואל משה", שבו הוא פורש את משנתו האנטי-ציונית, הוא כתב שבר כוכבא פעל לקבל את הגאולה "טרם הזמן הראוי" ולכן נענש.⁴ אחרי מאתיים ותשע-עשרה שנים, בשנת 351, פרץ מרד יהודי נוסף נגד הרומאים בעיר ציפורי שבגליל. באותה עת גברו הציפיות המשיחיות, השלטון ברומא לא היה יציב והוחרפו היחסים בין הרומאים לפרסים. יוזמי המרד קיווּ להיעזר בשאחפור השני מלך פרס כדי להשיג עצמאות. המורדים השתלטו על הכוח הרומי בציפורי. ההצלחה הראשונית עוררה מרד בגליל ובעיקר בטבריה. משם הוא הִדרים והתחולל גם בלוד. כוח מורדים משולב השתלט על ירושלים וטבח בעובדי האלילים ובשומרונים. צבא רומי שנשלח לארץ ישראל דיכא את המרד.⁵

בתחילת המאה השלישית לספירה השתלטו הפרסים מן השושלת הסאסאנית⁶ על בבל והניחו ליהודים לקיים אוטונומיה בהנהגת ראש הגולה. בימיהם התגבש ונחתם התלמוד הבבלי. חתימתו, שסיימה עידן של יצירה יהודית אינטנסיבית בבבל, קשורה בשאיפה לריבונות ובמלחמה: בסוף המאה החמישית הורע מצבם של היהודים, ובמקביל נחלש השלטון הפרסי המרכזי. ראש הגולה, מר זוטרא, ניצל את מעמדו הבלתי יציב של המלך הפרסי קבאד, ובשנת 495 אסף צבא של 400 חיילים, ניצח בשדה הקרב יחידה צבאית פרסית שנשלחה לדכא את המרידה, והקים ממלכה עצמאית זעירה בעיר מחוזא.⁷ במשך שבע שנים היה מר זוטרא גם מלך מחוזא וגם ראש הגולה. בשנת 502 היכה צבא פרסי את צבא מדינת מחוזא. מר זוטרא נִתלה על גשר מחוזא, ומִשׂרת ראש הגולה התבטלה. התוצאה: פסק גידולו של התלמוד ונִטלה האוטונומיה הפנימית מדייני ישראל לדון ולהורות, ולכוף את הוראותיהם. בכך הסתיימה תקופת האמוראים שחיברו את התלמוד, והחלה תקופת הסבוראים שערכו והסבירו אותו.⁸ כישלון מרד מר זוטרא, עצמאות מחוזא ותוצאותיהם הרות האסון על היהדות, חיזקו את האסכולה הגלותית בקרב החכמים, שגרסה שאת העצמאות ואת הריבונות העברית יש לקבל רק מידי המשיח.

והייתה עוד תוצאה הרת אסון: בחצי האי ערב, מדרום לממלכה הפרסית, השתרעה ממלכת חִמיָר, ובה קהילה יהודית גדולה.⁹ בתחילת המאה השישית מלך בה יוסף ד'ו נואס, התגייר ועִמו שכבת השלטון. ד'ו נואס קִיים קשר ישיר עם המרכז היהודי בטבריה ועם ראש הסנהדרין מר זוטרא השלישי, בנו של מר זוטרא השני, שהקים את מדינת מחוזא. מלך חִמיָר טבח בנוצרים בממלכתו. קיסרים נוצריים של ביזנץ וחבש באו לעזרת בני דתם, ותקפו את חִמיָר. ד'ו נואס ביקש עזרה ממלך פרס. הלה סרב לעזור לשליט יהודי בגלל המרד של מר זוטרא. הצבאות הנוצריים היכו את צבא ד'ו נואס, שהתאבד. לאחר שש מאות וארבעים שנה אבדה ממלכת חמיר מן העולם.¹⁰ אחרי כמאה שנה יצר מוחמד את האיסלאם. אפשר לשער כי אם המלך הפרסי היה מסייע לד'ו נואס, ממלכת חמיר היהודית הייתה ממשיכה להתקיים ולשלוט בחלקים גדולים של חצי האי ערב. האיסלאם, אף אם היה נוצר, לא היה כובש חלקים גדולים מן העולם, וההיסטוריה בכלל וההיסטוריה היהודית בפרט הייתה אחרת, בייחוד בימינו. חכמי ישראל קיבלו אישור נוסף על הנזקים של קיום ריבונות יהודית וניהול מלחמות. מרד היהודים האחרון, ככל הנראה, בארץ ישראל, בהנהגת בנימין מטבריה נגד האימפריה הביזנטית, התחולל בתחילת המאה השביעית. בביזנץ שלט הקיסר הרקליוס. מלך פרס, כוסרו השני, יצא למסע כיבושים שכלל גם את ארץ ישראל. בנימין חָבַר לכוסרו. אבל הפרסים לא קיימו את ההסכם עם בנימין. לפיכך הוא סייע להרקליוס לכבוש את ארץ ישראל מחדש. גם הרקליוס לא קיים את ההסכם עם בנימין, וחייליו טבחו ביהודים. זה הטעם שהיהודים קראו לערבים לכבוש את ארץ ישראל ואף סייעו להם. מאז הכיבוש המוסלמי ב-636 חדלו מרידות בארץ ישראל.¹¹ ________________________ בשבוע הבא: האליטות בגדו בעם; גדולי התורה ראו ורואים את הגלות כמצווה וזאת הסיבה שלא התפתחה בעם היהודי אחרי חורבן בית המקדש השני תרבות צבאית; זאב ז'בוטינסקי התאמץ להקנות ליהודים תרבות צבאית ונכשל.

1. מרינה פוצ'י, המרד בימי טריאנוס, ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, מרכז זלמן שזר, 1994, עמ' 109-86; יחיעם שורק, המרד שנשכח, אתר הידען. 2. במדבר רבא, כד, יז. 3. סנהדרין כ, ע"ב. 4. יואל טייטלבוים, "ויואל משה", שיטה הקדושה בעניין ציונות ואביזרייהו?, אינטרנט. 5. יוסף גייגר, "המרד בימי גאלוס ופרשת בניין הבית בימי יוליאנוס", בספר "ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי", יד בן צבי, כרך ראשון, תשמ"ב, עמ' 208-202. 6. האימפריה הסאסאנית (651-226) הייתה האימפריה הפרסית הקדם-איסלאמית האחרונה. 7. מדרום לבגדד. 8. יעקב אליהו אפרתי, "תקופת הסבוראים וספרותה", אגודת בני אשר, פתח תקוה, ה'תשל"ג, עמ' נ"ג; ינאי גוז, במחוזא ייסדתי את מדינת היהודים, במחנה, 22 במארס 1995; בן ציון דינור, מורשת ההתגוננות בישראל בספר "תולדות ההגנה", מערכות, 1964, עמ' ט"ז; ויקיפדיה, מר זוטרא. 9. תימן ויהודיה נכללו בממלכה זאת. 10. חיים זאב הירשברג, "ישראל בערב – קורות היהודים בחמיר וחג'אז מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב", מוסד ביאליק, 1946; ינאי גוז, שם, יוסף דו-נואס, ויקיפדיה. 11. בן ציון דינור, שם, עמ' כ"ה-כ"ז.