שני שופטים נפגשים במעלית של מגדל דירות בתל אביב. "בוודאי שמעת", אומר שופט א' לשופט ב' "שהכלב שלך נשך את הבת שלי". "אשתי לוחצת עלי להגיש תביעה אבל אני מתלבט". "מה אתה מציע", שואל ב'? "תעביר לי 10,000 שקלים, הוצאות רפואיות ונסגור את זה בשקט", עונה א'". כעבור כמה שעות הם נפגשים שוב. ב' שולף מסמך, א' חותם עליו וב' מעביר לו מעטפה, חוזר הביתה ומספר לאשתו. "השתגעת"? אומרת אשתו, "אין לנו כלב. והוא בכלל לא נשוי ואין לו ילדים". "את חושבת שאני לא יודע"? עונה ב', "אבל לכי תדעי על איזה שופט ניפול". פסק הדין בעניין דרעי מוכיח על איזה שופטים, אנחנו, אזרחי ישראל "נפלנו". שוב הוכח שבית המשפט העליון פועל כמפלגה פוליטית ורואה עצמו שומר-סף של "הציבור הנאור" מפני שאר אזרחי ישראל. כמו שכנינו הפלשתינים, הקרובים כל-כך לליבו, גם בג"ץ לעולם לא מפסיד הזדמנות להפסיד הזדמנות. במקום לחתור לפשרות, לעודד יציבות שלטונית ולקרב בין פלגים, בג"ץ מעורר מדנים ומצית מלחמות. במקום לקבל החלטה שקולה בהתאם לחוק, בג"ץ מתעקש לכפות את ערכי המיעוט על הרוב. מאחורי אצטלה של מילים גבוהות על זכויות אדם, הגנה על מיעוטים ושמירה על מנהל תקין מסתתר גוף קנאי, תאב כוח וכבוד, מנותק מהעם ואנטי דמוקרטי. כמו במשל על העקרב והצפרדע, בג"ץ לא שולט ביצרו, מתחפר בצדקנותו פוגע במקור הסמכות שלו ובכך מנסר את הענף עליו הוא יושב. הנשיאה אסתר חיות ביצעה שגיאה חמורה כאשר הכריזה ערב פרסום פסק הדין על התנגדותה לתוכנית הממשלה לתיקון מערכת המשפט. ברור לכול, שבשבתם על המדוכה, שופטי בג"ץ בכלל והנשיאה חיות בפרט נמצאו בניגוד עניינים חמור ומוטב היה שהנשיאה חיות לאחר התבטאויותיה המיותרות, הייתה פוסלת את עצמה מלדון במקרה כדי לתת ולו מראית עין של צדק. אם מתמצתים את עשרות העמודים של פסק הדין לכמה מילים, נקבע בו שמינוי דרעי "חוקי אבל מסריח". כיוון שלא יכלו לפסול את המינוי על בסיס חוקי, נאלצו השופטים להשתמש בנימוק לא מוגדר של "מתחם הסבירות" ולהעלות באוב את עילת ה"השתק המשפטי". אלא שבדרך למטרה שסומנה מראש, דרסו כדרכם "אבירי זכויות האדם" כמה זכויות יסוד. הנשיאה חיות, למשל, קבעה בניגוד לחוק, שגם בחלוף עשרות שנים מביצוע עבירה וגם אחרי שההרשעה נמחקה מהרישום הפלילי, מועמד למשרה ציבורית אינו נקי לחלוטין וצריך לזכור לו את חטאיו הקודמים, "אות קין" מודרני גרסת חיות. היא לא הייתה לבד. כמעט מחצית משופטי העליון חשבו שמינוי דרעי חרף חוקיותו הוא מעשה "בלתי סביר באופן קיצוני" והתעלמו מכך שאין בחוק שום אמת מידה לקבוע אי-סבירות ובאותה מידה ניתן לשאול מיהו "שופט סביר" ומהו "פסק דין סביר". עשרות אלפי מילים הוקדשו בפסק הדין ל"מצג השווא" של דרעי בבית המשפט. כזכור תיק דרעי החל בקול תרועה רמה והסתיים בקול ענות חלושה. "אפילו לא עכברון", כלשונו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט. בהסכם הטיעון שסיים שנים של עינוי דין, הסכימו הצדדים שדרעי יפרוש מן הכנסת כדי שלא ייחשב איש ציבור ביום הכרעת הדין וכך יתייתר הצורך לדון בעניין ה"קלון". במהלך הדיון בעסקת הטיעון בבית המשפט, דרעי הודיע לבית המשפט שהוא פרש מן הכנסת וייצר רושם לא נכון שהוא מתכוון לפרוש מהחיים הפוליטיים בכלל, אם כי לא התחייב לכך במפורש ובוודאי שלא התחייב לפרוש לצמיתות. השופט שאישר את הסכם הטיעון השתמש באותה "התחייבות שלא ניתנה" כנימוק לאישורו ודרעי שנוכח באולם בחר לא לתקן את דבריו. לא יאומן, אבל מחצית משופטי העליון ראו בשתיקתו של דרעי תחבולנות, הפרת אמונים וחוסר הגינות שמספיקים בפני עצמם לפסול אותו מלכהן כשר. בהיבט המשפטי, הקביעה שחלה על אדם חובת הגינות מול רשות מנהלתית, מהווה תקדים משפטי בעל השלכות מרחיקות לכת. בעבר העניין נדון בפסק דין "קונטרם" ולא התקבלה החלטה. במקרה דנן, דרעי לא נתן התחייבות מפורשת וכול "חטאו" הוא שלא תיקן את טעות השופט, לכאורה, כדי שזה יאות לאשר את הסכם הטיעון. הקביעה שהאזרח צריך להתנהג באופן הגון מול הרשויות, גם אם נקבעה כהערת שוליים, עלולה להתברר כפגיעה אנושה בזכויות אדם. כך, בשל להיטותם להרשיע את דרעי בכול מחיר, בראו שופטי בג"ץ בהינף קולמוס לא זהיר "חוק נאמנות לרשויות" על סטרואידים, תקדים משפטי שמתאים למשטרים טוטליטריים ועלול לשמש את הרשויות כנגד האזרחים. פסק דין דרעי חרף הפגמים הרבים שבו הוא פסק דין חוקי ויש לקיימו. עם זאת, על הכנסת והממשלה לתקן במהרה את הפרצות המשפטיות שאפשרו לשופטי בית המשפט לפסול את מינויו החוקי של דרעי כדי שיוכל לחזור בראש מורם דרך הדלת ולא דרך החלון או חלילה דרך התיקרה כפי שהתבטא. ביטול "עוולת הסבירות" כנימוק לפסילת מינוי ציבורי ומחיקת אות הקין המודרני "קלון" מספר החוקים יהיו התחלה טובה.