|
הדרך מבית הבירה ללשכת הקנצלר
|
|
|
|
|
|
פון-הינדנבורג. סמכות חירום במקום חקיקה [צילום: AP]
|
|
|
כעת נפנה לגרמניה בעשור השני והשלישי של המאה ה-20. זוהי גרמניה מוכה, מובסת, מושפלת, קורסת. גרמניה שהפסידה במלחמת העולם הראשונה, למרות ששליטיה הבטיחו לאזרחיה ניצחון קל ומהיר. המחיר היה כבד ביותר, בכל המובנים. המשטר הקיסרי התמוטט, הקייזר וילהלם השני ברח להולנד, המדינה עמדה על סף מלחמת אזרחים עד שהוקם המשטר הדמוקרטי בעיר ויימאר. אבל הוא היה מעורער מראשיתו, בשל העדר מסורת דמוקרטית; גרמניה המאוחדת, שהייתה בת פחות מ-50, נשלטה עד אז בידי הקיסרים ולצידם ראשי ממשלה מוגבלי סמכויות.
ממשלת ויימאר נאלצה לחתום על הסכמי ורסאי, אשר קבעו שגרמניה אשמה במלחמה הנוראה ביותר שידע העולם עד אז, קרעו ממנה מאות אלפי קמ"ר לטובת שכנותיה, חיסלו כמעט לחלוטין את צבאהּ וחייבו אותה בפיצויי עתק בלתי אפשריים. התוצאה המיידית הייתה קריסה מוחלטת של המארק ואינפלציה שכמעט אינה ניתנת למדידה. בינואר 1919 עמד שער הדולר על 8.9 מארקים; בנובמבר 1923 הוא היה 4.2 מיליארד מארק. הציבור איבד את כל חסכונותיו. לקניית כיכר לחם היה צורך בשקית מלאה שטרות.
הפוליטיקאים התחרו ביניהם מי לא ישלוט במדינה הקורסת. בשנים 1932-1919 התקיימו תשע מערכות בחירות, מתוכן ארבע פעמים בשנים 1932-1928 ושלוש פעמים בשנים 1932-1930. בוואקום הזה הפעיל שוב ושוב הנשיא פאול פון-הינדנבורג את סעיף 48 לחוקה, אשר אִפשר לממשלה לפעול מכוח צווי חירום ולא דרך חקיקה ברייכסטאג (הפרלמנט). האלימות ברחובות הייתה יום-יומית, אך המשטרה ובתי המשפט פעלו ביד רכה כלפי הפורעים מן הימין וביד קשה כלפי אלו מן השמאל.
במחצית השנייה של שנות ה-1920 נדמה היה לרגע שהבעיות הולכות ונפתרות. הון זר בהיקפים עצומים זרם לגרמניה, תוך שימוש בכספי הגאות בשוקי המניות בכלל ובוול סטריט בפרט. האבטלה ירדה, האינפלציה רוסנה והטענות כלפי המשטר הדמוקרטי הלכו ונמוגו. אבל אז בא יום חמישי השחור, 24 באוקטובר 1929, והבורסה בוול סטריט קרסה. העולם שקע במיתון הקשה ביותר בתולדותיו, הכלכלה הגרמנית התרסקה וכל הבעיות שבו וצפו – ובעוצמה גדולה עוד יותר מאשר לפני כן. במדינה נעדרת דמוקרטיה מושרשת, בה נתפס המשטר הדמוקרטי כמילה נרדפת לכל הצרות, אשר ספגה תבוסה איומה במלחמה נוראה והושפלה אחריה, ובמשבר כלכלי חסר תקדים – הוכשרה הקרקע להשתלטות של מי שצווחו בקולי-קולות מיהם האויבים והבטיחו בצרחות שבידיהם מצויים כל הפתרונות.
|
|
רודנות אדומה, רודנות חומה
|
|
|
|
|
|
סטלין. הרעיון של "אישיות-על" היה משותף [צילום: AP]
|
|
|
הצרחנים והצווחנים הללו לא היו רק מימין. הקומוניזם, שלפני פחות מ-15 שנה השתלט על רוסיה, הציב סכנה גדולה לא פחות, ורבים בגרמניה היו מבועתים מפניו הרבה יותר מאשר מפני הנאציזם. כאשר אדולף היטלר התמנה לקנצלר גרמניה, נכנס יוסף סטלין לשנתו ה-12 כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. כאשר היטלר כלא את מתנגדיו במחנות ריכוז, סטלין חיסל אותם במשפטי ראווה. כאשר היטלר השתלט על מדינות שכנות, סטלין חולל רעב קטלני בארצו-שלו. הדמיון ביניהם היה עצום, כפי שהיטיב להראות ההיסטוריון הבריטי המוביל פרופ' ריצ'רד אוֹבֶרי בספרו המרשים "הדיקטטורים":
"שתי הדיקטטורות ייצגו בצורה קיצונית את הרעיון של 'אישיות-על'. שתיהן הציגו קווי דמיון ביצועיים ברורים, באופיו של מנגנון ביטחון המדינה, בניצולם של המחנות בקנה מידה גדול, בשליטה המלאה בייצור התרבות, או בבניית אוטופיה חברתית על הר של גוויות... ההכרה בעובדה שדיקטטורה פרחה הודות לשיתוף פעולה נרחב, כשהיא ניזונה ממגוון של מניעים, החל מאידיאליזם וכלה בפחד, מסבירה יותר את אריכות ימיהן של שתי המערכות ואת הזוועות שהן חוללו. שתיהן היו משטרים בעלי תמיכה עממית רחבה, כמו גם יצירת קורבנוּת בכוונת מכוון. אלה היו מערכות שבתוך פרק זמן קצר ביותר שינו את הערכים ואת השאיפות החברתיות של אוכלוסיותיהן. שתיהן היו מערכות מהפכניות אשר שחררו אנרגיות חברתיות עצומות ואלימות נוראה.
"היחסים בין שליט לנשלטים היו מורכבים ורב-ממדיים, ומבוססים לא רק על-כניעה או טרור. עכשיו אין ספק שכל דיקטטורה הייתה תלויה באישור או בשיתוף פעולה של רוב העם שהיא שלטה בו, וכי הן שרדו לא רק מכוח הפחד שהן הפיחו. כל אחת מהן פיתחה תחושה עזה של לגיטימיות, אשר חלק גדול מן האוכלוסייה חָלק עימן".
מובן שהיו גם הבדלים עצומים בין שתי המדינות, שתי המפלגות, שתי האידיאולוגיות וגם שני הרודנים הרצחניים ביותר בתולדות המין האנושי. לענייננו, כאשר עסקינן בלקחים ההיסטוריים, החשוב ביותר הוא שהיטלר החליט – לאחר הפוטש הכושל של בית הבירה במינכן בנובמבר 1923, שהוא יעלה לשלטון בדרך דמוקרטית. כן, עם לא מעט אלימות ברחובות. כן, עם כמויות אדירות של הסתה ושנאה. אבל בהחלט דרך הקלפיות – וזה בדיוק מה שהוא עשה.
|
|
בין הבחירות לשריפת הרייכסטאג
|
|
|
|
|
|
הרייכסטאג בלהבות. תירוץ לבטל את ההגנות החוקתיות
|
|
|
לאורך רוב תשע השנים שבין בית הבירה לבין לשכת הקנצלר, נראה היה שמדובר בהזיה מוחלטת. ראו נא את הישגיהם של הנאצים בבחירות לרייכסטאג: 6.5% במאי 1924, ירידה ל-3% בדצמבר 1924, שפל של 2.8% במאי 1928. אלא שאז בא המשבר הכלכלי והנאצים המריאו ל-18.3% בספטמבר 1930 ולשיא של 37.4% ביולי 1932. אבל הם ירדו ל-33.1% בנובמבר 1933, ואפילו במרס 1933 – חודשיים לאחר העלייה לשלטון וכאשר הרודנות כבר יצאה לדרך – לא השיגו רוב מוחלט אלא 43.9% מהקולות.
כל עוד היו בגרמניה בחירות חופשיות, רוב העם דחה את הנאצים ואת מנהיגם. בבחירות לנשיאות במרס 1932 היה היטלר אחד מארבעת המועמדים וקיבל 30%; בסיבוב החוזר, חודשיים לאחר מכן, היו שלושה מועמדים והיטלר קיבל 37%. כאשר הוקמה ממשלתו, היום לפני 90 שנה, הנאצים היו בה מיעוט זניח. הם היו שלושה בלבד מבין 11 שרים: היטלר, הרמן גרינג כשר בלי תיק, וילהלם פריק כשר הפנים (הממונה גם על המשטרה). פרנץ פון-פאפן ממפלגת המרכז, שהיה קנצלר בשנה הקודמת, היה כעת סגנו של היטלר. ארבעה שרים היו עצמאיים ובהם בשלושת תיקי המפתח – ההגנה, האוצר והחוץ. עוד שניים היו אנשי המפלגה הלאומנית, ואחד – ממפלגת "קובעי הפלדה" של ותיקי מלחמת העולם השנייה. פון-הינדנבורג, הפילדמרשל גיבור המלחמה, תיעב את הרב"ט האוסטרי ואמר שאולי ימנה אותו לכל היותר לשר הדואר. פון-פאפן היה משוכנע שהוא ועמיתיו המתונים ירסנו בקלות את הנאצים חמומי המוח.
אז כיצד קרה בדיוק ההפך? כיצד הצליחו הנאצים – שוב, תוך שימוש במערכת הדמוקרטית – ליצור את הרודנות שלהם? ראשית, האופוזיציה הייתה מפולגת קשות. כפי שכבר נאמר, החשש מפני הקומוניסטים היה עצום והם לא נתפסו כשותפים לגיטימיים לממשלה כלשהי. מפלגות מימין היו מוכנות לשבת רק עם הנאצים ולא עם המרכז ובוודאי שלא עם הסוציאל-דמוקרטים – ואותו מצב שרר גם מן הכיוון ההפוך. דומה שמלבד הנאצים, איש לא רצה באמת לשלוט בגרמניה ולקבל את האחריות על שלל צרותיה, ודאי שלא באווירת האלימות שיצרו הכנופיות הנאציות הרצחניות.
שנית, ב-27 בפברואר 1933 עלה הרייכסטאג בלהבות. מי שרף אותו – זה שנוי במחלוקת עזה בין ההיסטוריונים. בבניין נתפס צעיר הולנדי קומוניסטי ומעורער בנפשו, מרינוס ון-דר-לובה, והראיות הובילו אליו. יש גם ראיות המלמדות על כך שהנאצים עמדו מאחורי ההצתה. ייתכן גם שהיה זה צירוף מקרים מדהים אבל אמיתי. מכל מקום, היטלר ניצל את האירוע לטובתו במהירות הבזק והכריז בו במקום שמדובר בנסיון הפיכה קומוניסטי, אותו יש לבלום בכל מחיר.
למחרת שכנע היטלר את פון-הינדנבורג לחתום על "צו להגנת העם והמדינה", אשר ביטל שבעה פרקים בחוקה שהבטיחו את זכויות היסוד. בנימוק של "הגנה מפני מעשי אלימות של הקומוניסטים המסכנים את המדינה", הצו קבע שמעתה ניתן להגביל – גם מעבר למגבלות שקבע החוק – את חופש הפרט, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתכנסות וההתאגדות והגנת הפרטיות. העדרה של דמוקרטיה מושרשת וההרגל של עקיפת הפרלמנט, הובילו במישרין לכך שצו זה התקבל כמעט בטבעיות.
|
|
