אלפאבית, חברת-האם של גוגל, מפטרת 12,000 עובדים (6% מכלל עובדיה); חלקם עבדו בשירותיה עשרות שנים. המפוטרים קיבלו את ההודעות בתיבת הדואר הנכנס – מה שהופך להיות תופעה נפוצה מדי, מתריעה מומחית הניהול אליזבת ספירס במאמר בניו-יורק טיימס. בשנים האחרונות פוטרו בהודעות דוא"ל רבבות עובדים בחברות טכנולוגיה ובהן טוויטר, אמזון ומטא – ולא רק בחברות כאלו. הנימוק של החברות הוא שזוהי דרך יעילה יותר לפטר עובדים ושמסירת הודעות אישיות היא מסובכת מדי – ואף מסוכנת, כי עובדים מפוטרים עלולים לחבל בחברה. ההודעות הללו נשלחות לעיתים לדוא"ל הפרטי של העובדים ולא לדוא"ל הארגוני; עד שהם מגיעים אליהן, כבר חוסמים אותם בכל הפלטפורמות של המעסיק. כבעלת ניסיון בניהול משאבי אנוש במשך למעלה מ-20 שנה, כותבת ספירס, היא סבורה שהדרך הזאת איננה רק אכזרית אלא גם מיותרת. הגיוני לחסום גישה למערכות החברה, אבל מסירת ההודעה ללא מגע אנושי משרתת מטרה אחת בלבד: לאפשר למנהלים לחמוק מחוסר הנעימות. זה מבטיח להם שלא יצטרכו להתייצב מול ההלם והקריסה של מי שמאבדים את מטה לחמם. הם גם לא יצטרכו לספוג מן המפוטרים ביקורת על אופן ניהולם שהביא את החברה עד הלום. מבחינה משפטית, יש לחברות דרכים רבות לפעול נגד עובדים מפוטרים שגנבו מהן מידע או חיבלו במערכותיהן; ואילו עובד המחפש משרה חדשה לא ימהר לבצע עבירה פלילית, ולא משנה כמה הוא כועס. אבל בכל מקרה, חששות שכאלה אינם מצדיקים התייחסות לעובדים כאילו אין הם בני אדם. יש הטוענים שאין דרך אחרת לתאם פיטורים בהיקף נרחב – אבל זה תירוץ חלול, סבורה ספירס. אין שום חוק הקובע שכל הפיטורים צריכים להיעשות בבת אחת, ואם מנהלים יכולים לתקשר עם כל עובדיהם יחדיו – אפשר לעשות זאת גם בפיטורים. ספירס מספרת, שלאורך השנים היא הדריכה מנהלים כיצד לפטר תוך שמירת כבודו של המפוטר: תסתכלו להם בעיניים, תענו על שאלות, תפגינו אהדה, תתייחסו אליהם כפי שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם. דרישת המינימום לכל זה היא שיחה אנושית; זה יותר קשה מאשר לשלוח מיילים המוניים, אבל זוהי הפגנת כבוד. כאשר מדובר בעובדים המפוטרים רק מטעמי התייעלות, לשיחה כזאת יש יתרון גם מבחינת המעסיק: הוא מותיר רושם חיובי העובר מפה לאוזן – מסר חשוב כאשר שוק העבודה לחוץ. לעומת זאת, אכזריות של חברה מותירה כתם מאריך ימים על המוניטין שלה. ההיבט החמור ביותר של פיטורי דוא"ל הוא הפער בין מה שחברות מצפות מעובדיהן לבין יחסן כלפיהם. עובדים תמיד נדרשים לעשות את המירב, לעיתים – שעות מטורפות בשכר נמוך, או הקרבת החיים הפרטיים. הציפייה שעובד יתן הודעה מוקדמת של לפחות שבועיים ויסייע בחפיפה, יוצאת מן ההנחה שהעובד חייב למעסיקו יותר מאשר רק את עבודתו: יציבות, המשכיות, אפילו הכרת תודה. פיטורי דוא"ל הם בדיוק ההפך מכך – ומצד המעסיק. ספירס מזכירה, כי שיעור התמיכה הציבורית בארה"ב באיגודים המקצועיים הוא יציב ועומד על 71%. דה-הומניזציה שכזה של עובדים מגביר את המגמה. מה שפעם נחשב לבלתי אפשרי, הופך למציאות: גם עובדים בחברות ההיי-טק הגדולות מתארגנים. יחס לעובדים כאילו הם כלים חד-פעמיים, עלול לסכן את האינטרסים של החברה עצמה. עובדים שהיחס אליהם מחפיר יודעים מהו ערכם האמיתי – גם אם מנהליהם מתעקשים להוכיח שהם אינם יודעים.