גל של שביתות והפגנות מטלטל את צרפת. המוחים הם צעירים ומבוגרים, עירוניים וכפריים, ליברלים ושמרנים, צווארון כחול וצווארון לבן. העילה: תוכניתו של הנשיא עמנואל מקרון להעלות את גיל הפרישה מ-62 ל-64. הזדמנות טובה להתמודד עם הסטריאוטיפ לפיו הצרפתים עצלנים – כותב ההיסטוריון רוברט זרצקי בניו-יורק טיימס. הטבלאות הסטטיסטיות מספקות תשובה מוחצת. למרות שהתפוקה הממוצעת של העובדים הצרפתים נמוכה במעט מזו של האמריקנים, היא גבוהה משמעותית מזו של עמיתיהם האירופיים ומן הממוצע של G7. שבוע העבודה הרשמי הוא אומנם בן 35 שעות בלבד, אך בפועל הצרפתים עובדים יותר שעות אפילו מאשר הגרמנים. אבל, טוען זרצקי, הצרפתים אכן עצלנים – אם כי לא במובן בו רגילים להבין מילה זו. קחו לדוגמה את מישל דה-מונטגיו, אשר ב-1571 מאס בעבודתו כשופט שלום בעיר בורדו והתפטר בגיל 38. הוא נכנס לספרייתו ורשם על הקיר את הסיבה: "מתוך דאגה לעבדות שבבתי המשפט, אני נחוש בדעתי לפרוש כדי לבלות את השנים המעטות של חיי, שלמעלה ממחציתם כבר חלפו, תוך התמקדות בחופש שלי, הרוגע שלי והפנאי שלי". דה-מונטגיו המציא צורת כתיבה חדשה לחלוטין: המאמר, וכך יצר כלי יוצא דופן של ביקורת עצמית. אבל הוא גם התנסה בעצלות וכתב על זכרונו: "אני צריך לעשות זאת לאט ובנחת. מה שאני עושה בצורה קלה וטבעית, אני שוב אינו יכול לעשותו אם אני מצווה על עצמי לעשות זאת... אם אני נתקל במחסום כתיבה, אני לא מנסה בכוח אלא מניח את זה". כמה מאות שנים מאוחר יותר, צרפתי נוסף הפגין עצלות דומה. ההוגה הקיצוני פול לפארז' מפורסם כיום בזכות עלון שפרסם ב-1880: "הזכות לעצלנות". אין זה פלא, אפוא, שהוא נזקק לתמיכתו הכספית של פרידריך אנגלס – שתמך באותו צורה בחותנו של לפראז', קרל מרקס. המצב הטבעי שלנו, הכריז, הוא פנאי – אך התעשיינים גזלו אותו תחת הכותרת "הזכות לעבוד" כדי שיוכלו ליהנות ממנו בעצמם. לפראז' מעולם לא הסביר כיצד ישתמשו בני האדם בפנאי העצום שלדעתו אמור להינתן להם. אפילו מרקס צפה עתיד בו "נצוד בבוקר, נדוג אחרי הצהריים, נרעה בערב ונמתח ביקורת אחרי ארוחת הערב". כאשר התאבד בשנת 1911 בגיל 69, כתב לפראז': "אני מתאבד לפני האומללות של גיל הזיקנה, אשר ימנע ממני את כל ההנאות והשמחה של הקיום". 100 שנים מאוחר יותר יצרה צרפת עוד תיאורטיקן בעד ההימנעות מעבודה – פרדריק לורדו. בספרו "עבדים מרצון של ההון", שפורסם בשנת 2010, הוא טוען שהמעסיקים כופים את רצונם על העובדים לא בכוח אלא בהעמדת פנים של ידידות. הם כה ידידותיים, כתב, עד שאנחנו בולעים ברצון את הבטחתם שהעבודה היא "מקור לאושר מיידי". לורדו היה ההשראה למחאות "להתעורר בלילה" של 2016, בהן המפגינים כבשו אתרים ציבוריים ברחבי צרפת במחאה על הרפורמות בשוק העבודה שיזמה הממשלה הסוציאליסטית. אחת מדרישותיהם הייתה הכנסת מינימום לכל – מה שלמעשה יסבסד עצלות מסוימת, מעיר זרצקי. סנדרין רוסו, חברה בכירה במפלגת הירוקים, עוררה מהומה לפני מספר חודשים כאשר קראה להכיר בזכותם של העובדים להתעצל. לצד דאגות מעשיות בדבר יכולתם הגופנית והנפשית להמשיך לעבוד באמצע העשור השביעי לחייהם, המפגינים הנוכחיים דוגלים ברעיון שביטאו דה-מונטגיו, לפראז', לורדו ורוסו: העתיד שלנו כל-כולו לעבוד קשה יותר וזמן רב יותר, טענה אחת מהם; פרישה מוקדמת תאפשר לנו לא רק יותר פנאי, אלא גם זמן להתנדב למען הכלל.