78 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה נמלא ארון הספרים היהודי במדפים עמוסים של פרסומים רבי ערך. הם מכילים ספרי תיעוד וזכרונות, מחקרים אקדמאיים בנושאים לאומיים ואנושיים ופסיכולוגים, ופולמוס פנים-יהודי ובינלאומי בהם התרחבו הצער והכאב והדעת, ולעתים לוו לאחרונה גם בתחושה כי נגדשה הסאה. אך לא כן.
השנה ראו אור בעברית כמה ספרים מאירי עיניים. לשניים הקדשתי פוסטים בפני עצמם - "בנות המחתרת" מאת ג'ודי בטליון ו"לאורו הבוהק של היום" מאת ד"ר אדוארד רייכר. מזעזעים, רוטטים, סוחפים. לאחריהם נראה היה לי כי ראויה הפסקה קלה עד שחברה קרובה, ה"מוכרחים" המליץ על ספרה של ד"ר אדית אווה אגר "הבחירה". אחרי שרעייתי דנה ואני קראנו מצאנו כי המלצתה של אקרשטיין הייתה מדויקת, מוכרחים., נדרשה לצמד המלים המוכר - "אתם מוכרחים" - שבנסיבות אלה הופך בפועל לצו. ה"מוכרחים" המליץ על ספרה של ד"ר אדית אווה אגר "הבחירה". אחרי שרעייתי דנה ואני קראנו מצאנו כי המלצתה של אקרשטיין הייתה מדויקת, מוכרחים.
אדית נועדה להשתתף בנבחרת הלאומית של הונגריה בעולם הריקוד עד שהודחה בשל היותה יהודייה ונשלחה עם משפחתה לאושוויץ בה שרדה בחברת אחותה הצעירה. כיצד שרדה בגיהנום? כי ד"ר יוסף מנגלה נצמד לתנועת הריקוד שלה; ומפני שברגעים של סכנת חיים ורעב נורא וחולשה מייאשת האחיות דבקו זו בזו, ואדית הזתה שהסיוט יחלוף ושוב ראתה בדמיונה את אהובה העלום אריק, ויש גם רגעי מזל ולצד רשע נורא של הגרמנים - תיאור סדיסטי אחד לא קראתי מעולם - היו גם פה ושם זיקוקים אנושיים מצילי חיים.
אגר הייתה הונגריה ונשלחה לאושוויץ רק ב-1944 ולאחר צעדת המוות הנוראה והכפולה נותרה בחיים. היא נישאה בגיל צעיר (אתם שואלים אם עם אריק? קראו בספר, הרי "מוכרחים").
הורים לבת היו בני הזוג בדרכם לארץ-ישראל, אך אגר בתוקפנות ואפילו במרמה קלה סללה את דרכם לארצות הברית.
חציו השני של "הבחירה" הוא סיפור השיקום שלה ודבקותה באסכולה של ניצול השואה הנודע ויקטור פרנקל מחבר "האדם מחפש משמעות". אגר אימצה אותה. בעצמה הפכה לד"ר לפסיכולוגיה קלינית. ספרה הוא תערובת של טיפול בנזקקים ובעצמה, וכמה מפרקיו מכילים קטעי עיסוק מהסוג שתיאר הפסיכיאטר הנודע ארווין יאלום בספריו, וכן גם פרופסור יורם יובל בעברית.
כיצד השתחררה יגר עצמה מסיוטי הגיהנום? האם כדאי היה לה לבקר ב"קן הנשרים" בו התגודדו אדולף היטלר וצמרת הנהגת השטן שלו? ולאושוויץ עצמה? אל "העבודה משחררת" שבשערי מחנה המוות? אני חוזר לשולה אקרשטיין: "אתם מוכרחים".
