ממרחק הזמן הזיכרון מתעתע, החוויות מסתחררות בראשי ובנפשי כמו בקרוסלה, הכל מתערבל ומתערבב בתוכי לכדי עיסה אחת שעלי לנסות ולדלות ממנה את הפרטים החשובים. אבל מהם אותם פרטים 'חשובים'? האם הם חשובים בעיני ההיסטוריה? ואולי הם חשובים מבחינת התפקיד שהם מלאו ברצף האירועים בחיי? ואם חושבים על זה יותר לעומק, באותו הזמן שהם התרחשו, לרוב, לא ייחסתי להם חשיבות מיוחדת. הם נשזרו ברצף האירועים שהתרחשו בחיי באותם ימים, ורק ממרחק הזמן, בהסתכלות לאחור בת עשרות שנים, אני מבינה שאותם אירועים היו מכוננים בחיי והם היו בבחינת צומת. אולי יהיה נכון יותר לומר - נקודת הזינוק, המניע, לצעדים שעשיתי אחר כך. אבל אפשר גם לומר שהם היו 'חשובים' בעיקר בגלל המשקעים שהותירו בי. השריטות העמוקות, החוויה הרגשית שנצרבה בי, הזיכרון שגם לאחר עשרות שנים הותיר בי חותם רגשי עמוק. לעתים, הייתה זו שמחה אדירה ולעתים תהומות הייאוש, תחושת התבוסה והכאב. אם כך, אותם אירועים ייזכרו בגלל מה שהטביעו בנפשי, לכן הם חשובים. מדי בוקר, כשאני מגיעה באוטובוס לחוף הים בתל אביב וטובלת במים הקרירים, צפים ועולים בזיכרוני דמותם של בני העיירה שלי והם חיים ומוחשיים: הסוחרים ובעלי המלאכה, 'בעלי הבתים' המיוחסים, בני משפחתי המורחבת, שכניי וחבריי לקן התנועה שנשארו מאחור. רובם נספו בשואה. את מחוז הולדתי היפה ואת משפחתי האהובה נטשתי לטובת ארץ ישראל. לא הייתה זו החלטה מקרית. מגיל צעיר נמשכתי לרעיון הציוני ולחלום על הקמת מדינה ליהודים במולדת ההיסטורית. בסניף של תנועת 'החלוץ' למדתי עברית, ויחד עם חבריי שרנו את השירים שעד היום אני מפזמת לעצמי, בעת שאני עובדת בגינתי הקטנה: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'. 'אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל'. ועוד שירים שלמדנו ב'קן' מהמדריכים שלנו, ומהשליחים שהגיעו מארץ ישראל. היינו ילדים חולמים והוזים, אבל החלום היה חזק מאיתנו. בתוך כל היופי של הטבע סביבי, תמיד הרגשתי כאדם בשבי הגלות. היופי היה מתעתע, והמציאות הכתה בפנינו. השנאה כלפינו, היהודים, הרימה ראש כל פעם מחדש והיא התפרצה במלוא האכזריות והחייתיות שבאדם. חיינו היו תלויים על בלימה. נקודת השבר הסופית שלי הייתה כאשר נזרקתי מהרכבת מאונגן ליאשי עם חברתי, בתחילת חודש יוני 1925. חמישה ליגיונרים אנטישמים זיהו שאנחנו יהודיות, עצרו את הרכבת עם בלם החירום וזרקו אותנו בברוטליות החוצה. נפצעתי, אבל הפציעה הרגשית הייתה פי אלף קשה יותר. באותם רגעים החלטתי שאני עוזבת הכל והולכת אל הלא נודע, אל המולדת המדומיינת שלי, כי באותן שנים מדינה ליהודים הייתה חלום רחוק. גמלה בליבי ההחלטה שאני אקבע את גורלי ואת עתידם של צאצאיי. הם יחיו במקום בטוח ליהודים. מדי בוקר, כשאני עושה את דרכי מביתי הקטן ביד אליהו לעבר התחנה המרכזית בתל אביב, אני מתבוננת בנחל האיילון ונזכרת בנהר הפרוט שזרם במלוא הדרו בשוליה של עיירת הולדתי אונגן, בבסרביה. אני נזכרת בעיירת הולדתי הקטנה שהייתה ואיננה עוד. לעתים, אני מהרהרת ביני לביני מה היה קורה אילו הייתי נשארת שם ומולידה עם בן זוגי דור חדש באדמת הניכר, ורק המחשבה על כך מחשיכה את לבי כי התשובה עליה היא טרגית. הצלתי את עצמי וזכיתי להוליד דור חדש בארץ ישראל. אין מאושרת ממני כשאני מביטה בכם, ילדיי ונכדיי, גדלים ומשתובבים במדינה יהודית חופשית, כשאתם אינכם מודעים לזכות שנפלה בחלקכם לחיות, בעוד חייהם של חבריי וצאצאיהם נגדעו באיבם. ולא זו בלבד שזכיתם לחיות, אלא לחיות ללא פחד וללא מורא, כיהודים גאים במדינת ישראל.