אני מביא כאן ככתבו וכלשונו מכתב ששלחתי לראשי הארץ במאי 2010, ושבו הודעתי להם שלא אפרסם עוד מאמרים בהארץ ולא אממן אותו בדרך כלשהי. הקש ששבר את גב הגמל היה פרשת ענת קם. לאחר שהמכותבים סרבו לפרסם מכתב זה בעיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים פרסמתי אותו הן ב"חדשות מחלקה ראשונה" והן ב"ערוץ שבע". אני מפרסם את המאמר היום שוב, לנוכח התנהגותה המבישה של אותה ענת קם, "עיתונאית" קיצונית אשר מאתרגת את אבי חימי, היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין, ומכשירה את מעלליו, רק בגלל שהוא דרוש למפגיני "רק לא נתניהו" להוביל את מחנה הנאורים בעיני עצמם, המחנה האנטי דמוקרטי, המחנה המתעלם מתוצאות הבחירות ומשדר לעולם כולו כאילו ישראל אינה דמוקרטית. האמת היא שהמהפכה המשפטית/משטרית של אהרן ברק סיכנה ומסכנת את הדמוקרטיה, ולא התיקונים המתבקשים במציאות חיינו. בין השאר כתבה קם: ... "גם אם בתרחיש הגרוע ביותר חימי לא נתן את המלצתו אלא בתנאי שעורכת הדין תצפה בו נוגע בעצמו - מה שעשוי לפוסלו מכהונה כיו"ר הלשכה ואולי גם מתפקידים ציבוריים אחרים - זה לא הזמן לוותר על התרומה המשמעותית שיש ועוד יכולה להיות לו למחאה ... יש לנו עכשיו רע גדול יותר לנצח, ואנחנו צריכים את חימי איתנו, גם אם לפני התגייסותו למאבק הוא עשה דברים פסולים... במכלול השיקולים... ברור במה אנחנו צריכים לבחור. לא מאבי חימי אנחנו צריכים להתנער, אלא מהטהרנות".

והרי מאמרי, ככתבו וכלשונו, מכתב ששלחתי לראשי הארץ במאי 2010:

למו"ל הארץ מר עמוס שוקן ולעורך מר דב אלפון, שלום רב, יש גבול. הגעתי אל קו השבר. אחרי שנים רבות שבהן פרסמתי עשרות רבות של מאמרים בהארץ (חלקם תורגמו והתפרסמו גם במהדורה האנגלית של הארץ) למרות שדעותיי אינן תואמות, בלשון המעטה, את הקו של העיתון; אחרי שנים רבות שבהן הייתי לסירוגין מנוי של העיתון; אחרי שבמשך שנים ובמסגרת תפקידיי בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי (כולל בשנים שבהן כיהנתי כיו"ר חוג הפרופסורים) הבאתי לפרסומן של מודעות מטעם חוג הפרופסורים בעיתון זה; אחרי שנים שבהן הוטחה בי ביקורת נוקבת מפיהם של עשרות חברים על כך שאני משמש עלה תאנה להארץ ולקו האנטי-ציוני שלו; אחרי שנים שבהן ספגתי תגובות גסות מפי קוראיו של "העיתון לאנשים חושבים" בלי שאלה נפסלו (לא כצנזורה, אלא בהתאם להנחיות של העיתון עצמו למגיבים באתר שלו) - הגעתי למסקנה שאינני יכול עוד להמשיך ולפנות אל קהל הקוראים של הארץ מעל דפי הארץ. יש גבול! קו השבר הוא הפרשה שהתפרסמה לאחרונה, פרשת קם-בלאו, והתייצבותו של הארץ מאחורי העבריינים לכאורה. אפילו בהסתמך על המעט שהתפרסם עד כה, אין ספק שהחיילת לשעבר ענת קם היא לכאורה גנבת: היא עברה על חוקי הצבא והמדינה, מעלה באמון מפקדיה, הוציאה מרשות צה"ל מסמכים שאינה רשאית להוציא ומסרה אותם למי שאינו רשאי להחזיק בהם. למרות שבשלב זה אין מדובר בהאשמות שהוכחו, איש אינו חולק על עובדות לכאורה אלה. כיצד יכול העיתון המדבר גבוהה גבוהה על שלטון החוק לגבות מעשה בלתי-חוקי, גניבה? ה"הצדקה" הניתנת למניעיה כאילו היו אידיאולוגיים רק מחמירה את מעשיה. (כמעט) כל המרגלים שנתפשו והורשעו בארץ פעלו ממניעים אידיאולוגיים ותמיד באותו כיוון פוליטי מסוכן; אתל ויוליוס רוזנברג הוצאו להורג בארצות-הברית על ריגול מטעמים אידיאולוגיים; יונתן פולארד נמק כבר עשרות שנים בכלא האמריקני על כך שבגלל מניעים אידיאולוגיים גנב מסמכים סודיים ומסרם לגורמים בלתי מוסמכים. מעבר לכך, התייצבותו של העיתון מאחורי העיתונאי שלו, אורי בלאו, למרות שזה ממשיך להחזיק בידיו פריטים גנובים ומסרב להחזירם לבעליהם החוקיים, אין לה קשר עם חופש העיתונות. אני דוגל בחופש העיתונות, ובמסגרתו קראתי במשך שנים בהארץ דעות המקוממות כל מי שעתיד ישראל יקר לו, וקוראי הארץ נחשפו למאמרים שלי שאולי לא נשאו חן בעיני חלק מהם. אבל, חופש זה, עם כל חשיבותו, איננו ערך עליון. בוודאי שאין הוא יכול לשמש הצדקה לגיבוי הניתן לגנבת לכאורה ולמי שמחזיק לכאורה בסחורה הגנובה ועושה בה שימוש לצרכיו. קל וחומר שאין הוא יכול לשמש אמצעי לסיכון חייהם של חיילי צה"ל. חייהם של חיילי צה"ל, הנאלצים ממילא להילחם באויב כשידיהם קשורות במגבלות קשות ובלתי מוסריות המסכנות את חייהם, יקרים יותר. בהזדמנות לא חגיגית זו ברצוני להודות להארץ הן על כך שבמשך שנים נתן במה לעשרות רבות של מאמרים שלי ועל שיתוף הפעולה הענייני וההוגן בשנה האחרונה עם מר אלוף בן, העורך הנוכחי של המדור, והן על כך שלמרות הדעות המקוממות בעיתון - אף במדורים שאינם מיועדים להבעת דעות פוליטיות (חדשות, תרבות, איכות הסביבה ועוד) - העיתון הוא בעל רמה גבוהה. צר לי, אבל כל עוד יתמיד הארץ במדיניותו האנטי-ציונית, לא אוכל להימנות על רשימת הכותבים בעיתון, על המפרסמים בו ועל ציבור הקוראים אותו. אודה לכם אם תורו למחלקת המנויים להפסיק לשלוח את גיליונות הארץ לביתי.