פרק מהספר:
בשנת 1999 שירתי בחטיבת הצנחנים, חייל גאה מאוד בגדוד 202, פלוגת החץ.
כל חייל שעבר בחברון מכיר את המורכבות של העיר. מצד אחד, פלשתינים, מצד אחר, יהודים, מצד שלישי, ארגוני זכויות אדם, מצד רביעי מדי פעם בפעם מחבלים, מצד חמישי, יש ילדים ונערים שזורקים אבנים ומטעני צינור, הוראות הפתיחה באש אינן פשוטות.
האזור היפה, המורכב והרגיש ביותר הוא הקסבה של חברון. המקום כל כך בלתי אפשרי, סמטאות, שבילים מתפתלים, המון דוכנים צבעוניים. קשה מאוד לנווט במקום הזה, אפשר ללכת לאיבוד בקלי קלות.
ליד פלוגת המתקנים היה מקום קטן שהגיש מלאווח טעים ממולא. לא יודע איפה המציאו את זה, אבל בעשר בבוקר, אחרי כמה שעות של סיור, זה טעים ברמה שלא ניתן לתאר.
מלאווח ממולא בכרוב אדום וחומוס, המצאת המאה, טעים כל כך.
שש בבוקר, השכמה. בשבע, אחרי ארוחת בוקר סופר דלה, יוצאים לסיור בחברון. הסיור המפורסם של העיר, הלוא הוא דול 23, או בשפת העם סיור שכולל ארבעה חיילים כולל מפקד שנועד לסייר בין העמדות ובתוך הקסבה של חברון.
אז בשמונה כבר מתנו מרעב ונכנסנו לקסבה. המוני אדם, כולם פלשתינים, המוני דוכנים מכל טוב, ריח של אפיית בייגלים עם שומשום, לבנה, זיתים. אויש, זה פותח תיאבון. אני עמדתי בזה. האדרנלין זרם בגוף. סיימנו סיור אחד ויצאנו החוצה. לא היו אירועים מיוחדים, ואנחנו נעצרנו במחסום בית מרקחת.
לאחר כמה דקות עבר על האופניים בנימין, ילד חמוד בן 14. כל אחד נתן לבנימין שטר של 20, והוא נסע למלאווח היהודי, לקנות לכל אחד מנה. מיותר לציין שבאותו בוקר אכלתי חמש ביצים קשות ושלוש פרוסות לחם עם שוקולד, וטונה ובוטנים ופירות יבשים.
אחרי שעה חזר בנימין עם השלל. אני לא יכול להעביר לכם את הטעם, אבל אוי, כמה שזה היה טוב. השעה הייתה 14:00 ואנחנו יורדים ב-16:00. הבטן נתנה אותותיה, אבל לא היה לחץ רציני. האמנתי שאחזיק עד 16:00 בקלות.
בשעה 15:15 נזרק מטען צינור מהקסבה, הוקפצנו. פתחנו בריצת אמוק והגענו לקסבה בתוך שלוש דקות. בעודנו רצים, זיהינו שני נערים מרחוק, והיה לנו ברור שאלה הם. מפקד הכוח טס קדימה, אני סגרתי את הכוח, ושני החיילים במרכז ניסו להדביק את הקצב. חייבים לשים לב שזו לא מלכודת, שהריצה שלנו לא תוביל אותנו למבוי סתום ושם, יתקעו אותנו השם ישמור. אחרי עשר דקות של דופק גבוה מאוד, פחד ואדרנלין, הבנתי שאני לא מושך יותר, אני אחרון. מפקד הכוח ומספר 2 שלו היו מקדימה, מספר 3 התעייף, ולא יכולתי להשאיר אותו לבד. היה נתק. נשארנו שנינו, בין המוני אנשים, ללא מכשיר קשר, מחפשים פינה ללא הרבה אנשים ונצמדים לקיר. מעלינו חלונות בתי הקסבה. היה מאוד לא נעים שם. שנינו ירדנו לכריעה והמתנו.
לאחר 25 דקות המתנה, הפחד והאדרנלין היו בשמיים, אבל את הבטן באותה שנייה זה לא עניין. הקקי לחץ ודרש יציאה. בחירוף נפש, בלי שיכולתי להאמין שזה מה שקורה, מספר 3 התרחק כמה צעדים וכרע לאבטחה היקפית. הנחתי את הנשק והורדתי את
הווסט והאפוד.
שחררתי. בפחד גדול, אבל שחררתי. הוצאתי יפנית וגזרתי את התחתונים שלי לארבעה חלקים יחסית שווים. אני נשבע לכם שאת המלאווח עם הכרוב הוצאתי שם, זה אפילו לא הספיק להתעכל.
לאחר דקה שנמשכה נצח ניקיתי עם חלקי התחתונים, כאשר הנשק לידי עם מחסנית ב"הכנס". הייתי מוכן למות עבור הקקי הזה, יהיה המחיר אשר יהיה. היציאה הזו הייתה יציאה בחירוף נפש. לאחר שסיימתי, התרחקנו כמה מטרים, ולא הפסקנו לצחוק, פחדנו וצחקנו יחד. לאחר עשרים דקות ארוכות מאוד הגיעו מספר 1 ו-2 שלנו. חזרנו מובסים, בלי כלום בידיים. אני חזרתי ללא תחתונים, אבל חזרתי ריק.
חירוף הנפש בחברון ייזכר לנצח, קקי בעיר האבות