דונלד טראמפ גאה במיוחד בשלושת השופטים אותם מינה לבית המשפט העליון – ניל גורסץ', ברט קוואנו ואיימי קוני-בארט – ואשר יצרו רוב שמרני מוצק של לפחות חמישה אם לא שישה מבין תשעת שופטי הערכאה. הוא רצה ש"השופטים שלי" יבטלו את ההגנה החוקתית על הפלות (הלכת רואו), שיהיו שמרנים כמו אנטונין סקאליה, קלרנס תומס וסמואל אליטו, ושיהיו נאמנים לו אישית. אין ספק שמתנגדי ההפלות קיבלו את מבוקשם; אבל ניו-יורק טיימס סבור, שציפיותיו האחרות של טראמפ לא התממשו במלואן.
גורסץ', קוואנו וקוני-בארט הם שמרנים – אך לא כמו תומס ואליטו. הם גם לא היו אחידים בדעותיהם כפי שניתן היה לצפות. בהתחשב בכך שהם עשויים לכהן עשרות שנים ומכריעים את הכף כיום, חשוב מאוד להבין את ההבדלים ביניהם. תומס הוא אוריגינליסט מובהק: לשיטתו יש לפרש את החוקה על-פי המובן שהיה לה בעת כתיבתה. אליטו פחות אוריגינליסט ותומך בצורה שיטתית בתוצאה השמרנית של פסק הדין. את השלישייה של טראמפ, לעומת זאת, קשה לתייג במדויק.
גורסץ' הוא יורש ראוי לסקאליה, שאת כסאו הפנוי אייש: אותה פילוסופיה חוקית, אותו סגנון כתיבה וגם אותה אהבה לטבע. אבל הוא שונה מתומס ואליטו במובנים משמעותיים. ראשית, הוא שם דגש על ההליך ההוגן ומתייחס בספקנות לממשל – מה שגרם לו לפסוק לטובת נאשמים. שנית, הוא אומנם דבק במשמעותו המילולית של הטקסט, אך גישתו הכללית ליברלית יותר משל עמיתיו הוותיקים. כך למשל, הוא כתב את דעת הרוב בפסק הדין שאסר לפטר אדם בשל נטיותיו המיניות, והצטרף לליברלים בפסיקות לטובת שבטים אינדיאניים.
היו שתהו האם הליך האישור הקשה של קוואנו יקצין אותו ימינה, כפי שאירע לתומס באותן נסיבות. בפועל, טוען הטיימס, הוא כעת שופט המרכז – מעט ימינה לנשיא ג'ון רוברטס – ולמעשה גרסה יותר שמרנית של השופט אנתוני קנדי שאותו החליף. בפסקי דין בעייתיים הוא נוהג לכתוב חוות דעת משלו, המדגישה את הקשיים ומציינת את המגבלות של דעת הרוב השמרנית ולמעשה אומרת לשמאל: זה לא כל כך נורא. כך למשל הוא קבע בפסק דין ההפלות, כי מדינות אינן יכולות למנוע מתושבותיהן לנסוע למדינות אחרות ולהפיל בהן. לעומת זאת, הוא סבר שמדינות יכולות לדרוש רשיונות ממחזיקי נשק ולהטיל עליהם מגבלות רגולטוריות אחרות.
