תמונת מצב
הנה ההבדל בין ממשלת "ימין" לבין ממשלת "שמאל": חוסר המעש, כמו גם ויתורים מפליגים מגיעים דווקא מממשלות "ימין". אך אחדות של אמת ולא דיבורי סרק ניתן למצוא דווקא אצל הימין. הימין נבחר בציפיה שהישוב היהודי בכל הארץ יתרחב ויתחזק, ודוקא תחת משמרתו הבדואים השתלטו על הנגב והגליל והערבים בונים ללא היתר ותופסים חזקה על קרקעות מדינה, על כל ראש הר וגבעה, מלשון שליטה פיזית בשטח.
נראה שדווקא כשהשמאל היה בשלטון למשך שנה וחצי שנה, ננקטה יד חזקה נגד פרעות, התפרעויות, חמאס, הרשות, חיזבאללה וכל מי שמעז לאיים על ישראל. אולי שמנו לב לכך בגלל שלא ציפינו זאת מהשמאל, ולכן המציאות בלטה במיוחד.
אך בעוד הימין כשהוא לא בשלטון פועל באחראיות ובממלכתיות, לא כך עם השמאל. לעולם לא אשכח את תשובתו של בנימין נתניהו בסוף 2008 לשאלת כתבת ה-BBC: "אני לא ראש האופוזיציה עכשיו, כולנו עם אחד, וכולנו תחת איום ומטר הטילים מעזה". אמר ובאמת באותם רגעים הגיע מטח שכוון בדיוק לעברנו - נציגי התקשורת הזרה שהתלוו לראש האופוזיציה בסיור בדרום המופגז. עם אחד, לא אישים בולטים האוהבים להבליט את חזם ולהתגנדר בנוצות הטווס שלהם, ולעזאזל המדינה והעם.
נראה שדווקא בתחילת 2023, עם כניסת הממשלה הנוכחית לתפקיד ובחודשים שקדמו לכך, השמאל איבד את הצפון, וכבר לא אכפת לו מדבר למעט הכוח שהוא איבד, השליטה שכבר לא בידיו. הייתי בשני כנסים לתקשורת זרה מכל העולם, ובשניהם כמעט ללא יוצא מן הכלל, השרים (של הממשלה היוצאת) וחברי הכנסת תקפו את הממשלה הנכנסת. כך ראוי וכך יאה! מגיעה תקשורת בינלאומית, ובמה עוסקים נבחרי הציבור וראשיו? במתקפה רבתי, כי אנחנו לדבריהם על סף תהום, והממשלה הנכנסת תהרוס את המדינה וכל ערכיה והשגיה.
תוקפים מבפנים. תוקפים מכל עבר. ואלו לא חברי הכנסת הערבים שיוצאים לחו"ל להלעיז על חיילי צה"ל ועל המדינה. אלו לא חברי הכנסת הערבים המשמיצים את המדינה מעל בימת כנסת ישראל. אלו לא אויבינו מבית ומחוץ, כי אם ראש הממשלה שזה עתה סיים את תפקידו וחבר מרעיו - איתם הוא לא הסתדר וחבורת "הביחד" התפרקה לה יום בהיר אחד כי התברר שדבר לא מחזיק אותם ביחד.
יאיר לפיד, אסתר חיות, הייטקיסטים, בעלי חברות, השמאל הזניח אך הקולני ביותר, עיתון הארץ וכל הישראלים המשועממים שאוהבים לצאת להפנינג ולקרוא לכך "הפגנה" שעיקרה מה שבא אחר כך: הארוחה הדשנה או הגלידה היקרה או הקפה המיובא או הטיסה לחו"ל לנוח מהעבודה הכבירה למען עתידה של מדינת ישראל.
כן, בדיוק אותם ישראלים יפים יוצאים לחו"ל ושם מבשרים את בואם ואת לכתם (מזכרות מבתי המלון ממלאות את מזוודותיהם; התנהגות למופת בטיסות; קניות כאילו הם מגיעים מורעבים לחלוטין), ואולי הם נתקלים באנטישמי זה או בביטוי שנאה אחר, נגד אותה מדינה בדיוק שהם מנסים להציל מיד בנימין נתניהו, אריה דרעי, יריב לוין, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר.
כיון שממילא לא אוהבים אותנו (אם לנקוט בלשון המעטה), הרי שצריך להוסיף חומר תבערה נפיץ למדורה ולתקוף מבית. הנה - הישראלים עצמם מתנגדים, מפגינים, תוקפים, מנצלים כל הזדמנות להשמיץ ולהפריע. הם אפילו קוראים למאבק מזוין, וחלקם אפילו מוכן לעזוב את הארץ. הם צריכים להיות כה גאים ולשלב זרועות עם האנטישמים: אלו ואלו משני כיוונים שונים פוגעים בישראל, מלשון מי זוכה לפגוע בול-במטרה.
למה דומה הדבר? לשחקני הוליווד ועשירי ארה"ב שהבטיחו לעזוב את ארה"ב אם טראמפ יבחר לנשיא. כמובן שהם לא עזבו. ולמה עוד זה דומה? לדמוקרטים שעושים הכל להבטיח שליטה מוחלטת בכוח והשתקה מוחלטת של מחצית ארה"ב לה הנשיא קורא בגנאי "מאגה רפובליקנים" (רפובליקנים שרוצים להפוך את אמריקה לנהדרת ונפלאה פעם נוספת). כמו הדמוקרטים, כך גם האליטות בישראל: כשמישהו מאיים על כוחם, הם מאבדים את העשתונות.
עקידת יצחק
מרי אזרחי, איום לעזוב את המדינה, סירוב לשרת במילואים - אלו אכן דרכים "דמוקרטיות" להתנגד לממשל התקין של כנסת ישראל והממשלה בהן בחר הציבור. משום מה אין זה מפליא: בכדי להמשיך להחזיק בכח מוחלט, יעשו השולטים בנו את הכל, ולא משנה במי או במה הם יפגעו. מלחמתם, מלחמת קודש היא בעיניהם, ובדיוק כמו עיתון הארץ שלא מבין את הנזק העצום שהוא גורם למדינת ישראל, כך גם המוחים והקוראים להתנגדות בכל האמצעים עוצמים עיניהם לנזק למדינת ישראל.
הם משווים עצמם לאברהם אבינו שלקח את בנו, את יחידו, את אשר אהב, את יצחק אל ההר בארץ המוריה ושם עם האש והמאכלת בידו בנה מזבח וערך עליו עצים ועקד את בנו, את יחידו, את אשר אהב, את יצחק, וכבר היה מוכן לשחוט אותו.
את מדינת ישראל הם מוכנים להקריב על גב המזבח, והאש מלחכת את העצים, והמאכלת בידם, והם מוכנים למלאכת השחיטה, ממש כך, וכולנו מהופנטים, עוצרים את התנועה בצעדה על נתיבי אילון או מתרכזים במרכז תל אביב להפנינג של הפגנה, בדיוק היכן שרבין נרצח, ומחכים לראות את האקט מוצא אל הפועל, והנה מלאך אלוהים מן השמיים קורא, בנסיון נואש להעיר אותנו, להוציא אותנו מהטרנס: "אברהם, אברהם".
אין הם אברהם אבינו, ואין זו עבודת השם. הם עיוורים משנאה, הם מסונוורים מקנאה, הם מפחדים עד שד עצמותיהם שהכוח האבסולוטי שהם אוחזים בידם הולך ונשמט, הולך ומדלדל, והדבר מפחיד אותם כל כך שהם מוכנים לעשות הכל, אבל הכל, כולל השמדתה של הארץ שהם כה אוהבים. הם יעזבו את הארץ. הם יתנגדו בצורה מזוינת לשלטון באותה דמוקרטיה. הם אפילו יפגעו בקדוש מכל - בצה"ל. העיקר שרעיון הרפורמה יעלם מהשיג הציבורי.
עד שהצד השני לא יכנע, אותם קיצוניים מהשמאל ימשיכו בשלהם. ואם צריך לירות (קרי לרצוח) מנהיג זה או אחר, ודאי שהדבר מוצדק ומותר, בעיניהם.