רעייתי ואני נוצרים מפגש לימודי חוויתי, שאירע השבוע לפני שלושים שנה, כשאירחנו את המשורר נתן זך בכפר הנוער ניצנה בו לימדנו. פרופסור לספרות ממרום קתדרה אקדמית הצליח לרדת ולרתק כמאה בני נוער, שפסעו מדדים צעדים ראשונים במשעוליה הקשים של השפה העברית החדשה להם. במרכז השיחה היה השיר של נתך זך "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה", שיר שמעוגן בטקסט המקראי ונושם את רוחו מספר דברים פרק כ'. כמורים התרגשנו מהמעמד, בו המשורר נתן זך מצליח לרתק יוצאי אתיופיה ויוצאי מדינות מרחבי רוסיה, שרבים מהם לפני מספר חודשים לא ידעו אף לא מילה אחת בשפה העברית. בן שמונים ותשע הלך מאתנו המשורר, הסופר, העורך, הפזמונאי, המתרגם, הפובליצסט, איש האקדמיה נתן זך, אחד המנסחים הגדולים של הזהות הישראלית בשירה העברית מאז שנות החמישים, מי שהותיר אחריו עשרים ושלושה ספרים, שהפכו לקנונים וגם עשרות שירים שהולחנו והפכו לפס הקול שלנו. אותי כבש ומסעיר השיר - "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". נתן זך פתח בפני התלמידים בחדר האוכל של הכפר את ספר התנ"ך וקרא בפניהם מספר "דברים" את הפסוק הפותח את פרק כ': "כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶךָ...". המשכו של הפרק אפוף בדקדקנות של דיני מלחמה, פרק המדגיש את המילה "אוֹיְבֶךָ" ואת המשפט "לֹֹא תִּירָא מֵהֶם". דווקא מפרק, בו שורה אווירת צבאית של דיני מלחמה מדממים, דלה המשורר נתן זך את המלים היפות מפרק כ' בפסוק י"ט: "כִּי הָָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". זו לא מליצה, ממש חשנו, שנתן זך בעת הקראת שירו "כִּי הָאָדָם הוּא עֵץ הַשָּׁדֶה" מצליח להעלות את התלמידים לִסְְפֵֵרוֹת שמימיות אנושיות אוניברסאליות ספוגות כמיהה לחיים ומנערות מעצמן את חשכת אימת המלחמה.

הגיגים ספרותיים משיחיים

מול כיתה של נערות ונערים מארצות חבר העמים, הסתייע נתן זך בשליטתו בשפות רבות והסתבר לנו, שהיה לו אוצר מלים מאוד נכבד בשפה הרוסית, שהקל עליו להסביר את מילות השיר. התלמידים הרוסים מיהרו לסייע לתלמידים האתיופים, שישבו לידם, להתגבר על מכשולי שפה שפקדו אותם. הקשר, שנוצר באותו מעמד בין התלמידים יוצאי רוסיה ובין התלמידים יוצאי אתיופיה, ריגש אותנו כמורים הצופים במעמד. ריגשה אותנו המקהלה - הרוסית אתיופית, ששרה את השיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה" בהתלהבות רבה. החוויה התעצמה כששמענו תלמידים יוצאי אתיופיה ותלמידים יוצאי רוסיה שרים יחד עם נתן זך את השיר "כִּי אָדָם עֵץ הַֹשָּׁדֶה", כשהמוסיקאים בין התלמידים יוצאי רוסיה הוסיפו לחוויה צלילי מנדולינות וחליליות שכבשו את לבנו. פרק כ' בספר "דברים" פרנס במרוצת הדורות ברוחב לב הגיגים ספרותיים משיחיים ושירה לאומנית לוחמנית. נתן זך הוא המשורר היחידי, שדווקא מפרק רווי אלימות מלחמתית, הצליח להעביר את הקורא לעולם רווי אווירת שלום, כשנטל מתוכו את המילים "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". אני חש חובה להודות לנתן זך, שמטקסט מקראי מדמם בשדות הקרב העניק לנו משב שירי אנושי של רעות ושלום בשיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". לפני שלימד את השיר, הוא קרא בפני התלמידים את פרק כ', הוא עצר בפסוק י"ט בו ישנה פקודה מטכ"לית אלוהית: "כִּי תָּצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׁה, לֹא-תַּשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹּאכַל וְאוֹתוֹ לֹא תִּכְרוֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה לָבוֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". לאחר המלחמה האדם זקוק לפרי העץ, והעץ זקוק ליד המלטפת והמטפלת של האדם. העץ זקוק לנשמת האדם, האדם זקוק לפרי העץ ולתרומתו לאקולוגיה.

המנון המחאה

אי אפשר שלא להתרגש מהעובדה, שמפרק הנפתח ב"כִּי תֵּצֵא לַמִִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶךָ" קיבלנו שורות מרטיטות של השיר "כִֹי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה/ כְּמוֹ הָאָדָם גָּם הָעֵץ צוֹמֵחַ/ כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע/ וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ/ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֵה / כְּמו עֵץ הַשָּׁדֶה/ כִּי אָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה/ כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעֲלָה/ כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁרַף בָּאֵש...." את כל שירי המשורר, שכתב את השיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה", דרש סגן שר החינוך, צביל הנדל, ביולי 2002 משרת החינוך, לימור ליבנת, להוציא מתוכנית הלימודים, כי שלל את פעילותו של נתן זך בוועד יוצרים יהודי-ערבי יחד עם הסופר אמיל חביבי ועל הצטרפותו לעתירת תנועת "יש גבול", שקראה בזמנו לחקור הטלת טון של פצצות על אזרחים פלשתינים בעזה בפעולה של סיקול ממוקד, שגבתה חיי אזרחים רבים. על פרץ ההתלהמות של צבי הנדל חזרה בשנת 2010 חברת הכנסת מירי רגב בבוטות לשון גסת-רוח בדורשה להחרים משורר, שלדבריה, הוא אויב ישראל. לדבריה, ילדי ישראל לא צריכים ללמוד משירי משורר אנטי ציוני, שמחנך לערכים, שמטרתם פגיעה בחוסן הביטחוני של ישראל". צמד המילים "עֵץ הַשָּׁדֶה" מזדקר כהמנון המחאה נגד כל המלחמות המיותרות: "אָהַבְתִּי וְגָם שָׁנֵאתִי... קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר, וּמַר לִי בַּפֶּה/ כְּמוֹ עֵץ הַשָּׁדֶה.... ". נתן זך, חתן פרס ישראל, מי שעמד בראש המרד הגדול בשנות החמישים במטרה לקעקע את יפי הבלורית ושירת חצר אלתרמנית, לא נרתע להתריס נגד כיבוש משחית ערכים מוסריים בחברה הישראלית. ביטוי לכך ניתן לראות בפנייה לבג"ץ ב-2002, ובהבהרתו: "אני רואה בהוראה לטייסים להוריד פצצה של טון בעזה כדי להרוג בן אדם אחד פקודה בלתי חוקית, לכן אני מצטרף לעתירה של תנועת "יש גבול" לבג"ץ בדרישה לוועדת חקירה". למרבה הצער, בג"ץ דחה את העתירה שהגיש המשורר נתן זך.

הבעת תודה

נתן זך לא חשש להצטרף למאבקם של אלו, שהממסד ביקש לנדותם. זה היה המשך טבעי לאי רתיעתו מממסד שירי והתרסתו בהגמוניה של נתן אלתרמן. הוא לא נרתע מלהביע דעה כלפי השירה העברית בשנות החמישים, המבוססת על סימטריה חד גונית של בתים שקולים ומדודים. הוא מאס במשקל המכאני נטול חיים, שכל כולו מלאכותיות מהוקצעת ועקרה ולשונה צורם בארכאיות. לצד ביקורת על שירת נתן אלתרמן, שירתו הייתה לו אתגר מסעיר ומכשיף בקסמיו, אבל גם מבצר שיש להימלט ממנו, וההימלטות הייתה לא רק במישור השירי אלא גם במישוריות הפוליטית. ואציין רק את עובדת יחסו החם לסופר אמיל חביבי, שהיה חבר כנסת תשע עשרה שנים ועמד בראש הנאבקים לביטול הממשל הצבאי, כשכתב בעמוד הראשון של ספרו "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ לֹא הָיִינוּ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ לֹא נִהְיֶה", כי הוא הספר מוקדש "לאמיל חביבי שנותר בחיפה, לישעיהו ליבוביץ כמות שהיה". בשנת 2002, רעייתי ואני, כבר מורים גמלאים, עלינו לירושלים והצטרפנו למפגינים מול משרד החינוך נגד תביעת סגן שר החינוך, צבי הנדל, להוציא את שירי נתן זך מתוכנית הלימודים. בהפגנה נשאנו שלט, עליו כתבנו את מילות השיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". זו הייתה הבעת תודתנו למפגש החוויתי, שהעניק לתלמידינו בכפר הנוער ניצנה.