את הטבח בעיר יורק שבאנגליה תיעד בן התקופה, ההיסטוריון והכומר האנגלי ויליאם מניו ברי. ביורק התגוררו אז יהודים עשירים מאוד. לדבריו, אצילים רבים מתושבי העיר והסביבה היו שקועים בחובות כבדים ליהודים. כאשר המלך נפקד מן הארץ, התארגנה ביורק כנופיה לשדוד יהודים ובייחוד ליטול ולהשמיד שטרי חוב, כדי לא להחזיר חובות על הלוואות שלוו מיהודים. הם פרצו לביתו של יהודי עשיר, רצחו את בני הבית ושדדו את הרכוש. אחדים מן השודדים העריכו שכאשר ישהו כצלבנים בארץ-ישראל, הם לא יתנו את הדין על מעשיהם ואף יכופר להם. כ-500 יהודים ברחו עם רכושם אל מצודת קליפורד שבעיר. חברי הכנופיה פרצו אל הבתים הנטושים, שדדו מה שנשאר והרסו את המבנים. הם כפו על היהודים שלא ברחו, להתנצר. מי שסרב נטבח. אחר כך פנו אנשי הכנופיה ותושבים רבים נוספים, אל המצודה שבה הסתתרו כמה מאות יהודים ושמו עליה מצור.

לדברי הכומר ויליאם, "הנצורים היו חסרים אספקה ולא היה להם סיכוי לשרוד, אפילו לא היה תוקף אותם איש מבחוץ. כן לא היה להם מלאי מספיק של נשק כדי להתגונן ולהדוף את אויביהם. במשך ימים אחדים צרו חברי הכנופיה על המצודה בחוזקה ולבסוף הביאו לעמדותיהם את המכונות שהוכנו למטרה זו. וכשהסיעו לעמדות את המכונות כבר היה ברור כי המצודה תיכבש ולא היה ספק עוד כי הגיעה שעת-הגזירה לנצורים. בלילה הבא היו הצרים שקטים, בהיותם שמחים לניצחונם המתקרב, ואולם היהודים היו אמיצי-לב ואכולי-ייאוש ונחו אך במעט. בהיותם דנים ביניהם מה עליהם לעשות בשעת-חירום זו, והנה היה ביניהם איש זקן ידוע¹ חכם נודע לשם בתורתם, אשר אומרים כי בא מן הארצות שמעבר לים להורות ליהודי אנגליה. לכן שאלו בעצתו מה לעשות בשעה זו. הוא השיב: אלוהים, אשר אין מי שיאמר לו מה תעשה, מצווה עלינו עכשיו למות על תורתנו. וראו, המוות עומד בפתח, אם אין אתם חושבים חס וחלילה לעזוב את התורה הקדושה בשביל חיי שעה קלה ולחבור בגורל יותר קשה לאנשי כבוד וגבורה, מאשר המוות: להיות תלויים כמומרים בחסדי האויבים ונתונים לחרפת עולם, מכיוָן שאנו צריכים להעדיף את המוות רב-התהילה על חיי חרפה, הננו חייבים לבחור בצורת המוות הקלה ביותר והמהוללה ביותר, כי-אם ניפול בידי האויב הרי נמות לרצונם וללעגם. אחרי אשר הבורא דורש מאתנו כיום להשיב לו את החיים אשר נתן לנו, הבה נמסרם לו בידינו אנו ברצוננו בלב שלם. ואל נא נחכה לעזרתו של האויב האכזר".

"ככלותו לדבר, נשמעו רבים לעצתו הרת הפורענות, אך בעיני רבים נראה דברו חמור ביותר. ויאמר הזקן: כל אלה אשר העצה הטובה והחסודה אינה ישרה בעיניהם, ייבדלו מן העדה הזאת, היות שהחיים עלי אדמות אין להם כל ערך כי-אם באהבתנו את תורת אבותינו. רבים נבדלו מהם בהעדיפם לנסות את רחמי אויביהם מאשר למות בדרך כזאת עם רעיהם. ובעצתו של אותו זקן עיקש אכלה מיד האש בכל יקרותיהם לעיני כולם, כי למען אשר יתעשר האויב מרכושם, שלחו באש את כל כליהם היקרים ביותר וכל דבר אשר יכלו לשרוף, ובקנאתם דנו את כל הדברים האלה לשריפה. וכאשר נעשה הדבר והאש אחזה בגג ואכלה את החומרים החזקים ביותר, בו בזמן שנעשה המעשה הנורא הזה והעמיד בסכנה את חייהם של אלו אשר מאהבת החיים התבדלו, פשטו אחרים את צווארם לקרבן. בפקודתו של אותו עיקש שגרם לאותם הימים הנוראים, בצוו על האנשים אשר לבם אמיץ ביותר ליטול תחילה את חיי נשותיהם ואת בני-ביתם, שחט יוסי² המפורסם בחלף, את חנה אשתו היקרה ולא חס על בניו הוא. ובה בשעה שאותו דבר נעשה בידי האנשים האחרים, שחט הזקן המסכן עצמו את יוסי, שיהא לו יתר כבוד מאשר לכל הנשארים. ואחרי אשר כל אלה נשחטו, ויחד איתם גם הגורם למעשה המשוגה, החלה האש אשר העלוה לפני מותם, כמו שהזכרנו, להתפרץ לפנים המצודה. וכל אלה אשר בחרו בחיים עמדו ככל אשר יכלו נגד האש, אשר העלו רעיהם, בעברם אל קצה המצודה, אשר שם לא הרבתה האש לאכול, למען אשר לא ימותו גם הם שלא ברצונם. "ואמנם שגעונם של בעלי-שכל כלפי עצמם נראה מתמיה, חסר-תבונה ואף משולל-טעם. אך מי שקרא את ספר ההיסטוריה של יוסיפוס על מלחמות היהודים, יודע היטב על-אודות אמונת ההבל הקדומה של היהודים, וכי השגעון הזה נמשך עד ימינו אנו כשמאורעות מתאימים יעוררוהו במקרה".³ על-פי עדות בן התקופה, אפרים בן יעקב מבון, "ויעמוד הרב ר' יום טוב וישחט ס' נפשות. וגם אחרים שחטו... ויש מהם שנשרפו על יחוד בוראם. ויהי מספר ההרוגים והשרופים כק"ן (150) נפשות קדושים, ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקולוניא⁴ ולשאר מקומות ומכרום ליהודים".⁵

כמסופר בפרקים הקודמים, ז'בוטינסקי התרשם מאוד בילדותו מספרו של ולטר סקוט "איבנהו" המספר על התקופה שבה חזר ריצ'רד לב הארי מארץ ישראל לאנגליה. שניים מגיבורי רומן היסטורי זה הם יעקב מיורק ובתו רבקה. השניים נחטפו, עברו עינויים וביזויים. כאמור, דמותם וגורלם של השניים השפיעו עליו, וסביר להניח שהוא היה מודע לטבח ביורק שנחקק בהיסטוריה היהודית כאסון נורא שהניע את יהודי אנגליה להחרים את העיר, ואת הסוחרים המגיעים לעיר לרגל עסקיהם, לא ללון בה אלא בעיירות שבסביבה.⁶ כדי למנוע חזרה על שואת יהודי יורק לא רק הצטרף ז'בוטינסקי הצעיר לתנועה הציונית והטיף מתחילת המאה העשרים לחסל את הגולה לפני שהגולה תחסל את היהודים, אלא הוא פיתח ציונות אסטרטגית שבמרכזה תרבות ביטחונית וצבא מקצועי. אבל הגלותיות מחד-גיסא והאוטופיזם הסוציאליסטי מאידך-גיסא היו חזקים ממנו ורק מקצת מעקרונות האסטרטגיה שפיתח נקלטו ביישוב היהודי ובמדינת ישראל, ועל כך בוכה הנביא. בשבוע הבא: ראשיתה של גלות ספרד; רדיפות הנוצרים; הכיבוש המוסלמי; ספרד כמרכז כלכלי ותרבותי של היהודים בעולם; הטבח המוסלמי בגרנדה; בריחת משפחתו של הרמב"ם למרוקו; רדיפות האינקוויזיציה; גירוש ספרד; כישלון האינקוויזיציה, כישלון היהדות האמונית וכישלונו של דוד בן-גוריון.

1. לפי המקורות היהודיים, ר' יום טוב בר יצחק מיואני, מתלמידיו של רבנו תם – הרב יעקב בן מאיר נכדו של רש"י ומגדולי בעלי התוספות. 2. מנהיג קהילת יהודי יורק. 3. וילהלם מניו ברי, מות מגינים ביורק, אצל ישראל היילפרין, "ספר הגבורה", עמ' 73-69. 4. לקהילה היהודית בעיר קלן בגרמניה. 5. הטבח ביהודי יורק, ויקיפדיה. 6. מוטי מרינגר, טבח יהודי יורק, אתר אתרוג.