איך אפשר להבין את היהודים, או שמא הישראלים, או שמא אנשי העולם הגדול נטולי הזהות, הדמוקרטים החרדים למדינת ישראל, כשביום בו מובאים לקבורה חללי הטבח שביצע המחבל הנתעב, עומדים אנשים אלה ובידיהם דגלי האויב, הדגל אשר בשמו יצא המחבל לטבוח ביהודים ובעובדת זרה, דגל שנאת היהודים והשמדת מדינת ישראל. איך הישראלים הגאים, הציונים, אוהבי עמם וארצם, החרדים לאופיה של המדינה ובהם העילית של העילית הישראלית, כולל שני רמטכ"לים לשעבר אשר עם ישראל חב להם רבות, לא יצאו חוצץ נגד מניפי דגלי האויב? לא בציוץ, לא במאמר, לא באמירה, ממש כשלושה ההם שלא ראו, לא שמעו, לא פתחו פיהם. כך בערב בו דם הנרצחים טרם יבש, תהליך עיבוד האבל על אובדן היקרים טרם החל, דמעותיהם של ילדים יתומים טרם יבשו, ליבם של הורים שכולים משווע לליטוף פני ילדם האהוב, אחים שבורים ורצוצים, סבתא מקוננת, אב קורא "קדיש" על בנו, חברה נזכרת בחברתה אשר שעות אחדות טרם שנרצחה, ישבה עימה לכוס קפה אחרון. בערב בו כוחות הביטחון פועלים במלא אונם, במלא מאמציהם כדי לסכל את הפיגוע הבא, התקיימה הפגנה נגד רפורמת המשפט. ההחלטה לקיים את ההפגנה אינה הנושא, ההפגנה התקיימה, עשרות אלפי אזרחים יצאו מבתיהם למחות על מה שהם מאמינים, נגד מה שהם בטוחים כי הוא הרס מערכת המשפט. דווח בתקשורת המוטה להחריד כי ההפגנה נפתחה בדקה דומיה לזכר הנטבחים, הודלקו נרות נשמה, לא נשמעו שירים. אמת ויציב. ברם, מה שהתקשורת "שכחה" הוא לשתף את הציבור, בקבוצה רעשנית, מניפת כרזות נגד הכיבוש, נגד חיילי צה"ל היקרים אשר פגעו במחבלים שהיו פצצות מתקתקות. "שכחה" להראות את עשרות האזרחים המפגינים ומניפים את דגלי האויב, דגלי פלשתין, אותו דגל שבשמו מבקשים לאבד, להשמיד, לטבוח יהודים בשל יהדותם. תקשורת המיינסטרים לא שמעה את הקריאות נגד הכיבוש, את ההסברים נגד "הטבח" בג'נין, לא ראתה את המפגינים "אוהבי" מדינת ישראל. התקשורת לא העזה לשאול ולו שאלה אחת את מי מהמפגינים. את העולזים, החוגגים, המניפים אל על את דגלי פלשתין, לא מצאה לנכון לשאול, אם הם אינם מתביישים ביום כזה להניף את דגל השמדת יהודי באשר הוא. לא מצאה לנכון לראיין את הנואמים הרהוטים המזהים תהליכים, רואי השחורות. לא מצאה הייטקיסט בודד, היסטוריון אחד, כלכלן בעל חשיבות עצמית, חובב מחבלים נטול מודעות עצמית, משפטנים, חסידי חבר מביא חבר, כל החרדים לדמוקרטיה, לא מצאה אף אחד שיענה לשאלות שלא נשאלו. לעומת שתיקת האילמים, חירשים עיוורים, בעלי הממון והתארים החשובים, מרגש היה לראות את המורה והתלמידות אשר במסגרת מחאה של תלמידים נגד הרפורמה מנעו ממש בגופן את הנפת דגלי פלשתין והבהירו למבקש להניף דגל אויב שיעשה זאת במקום אחר. אין מתאים גם בעת הזו, העת בה יהודים במדינת ישראל שונאים את עמם, את עצמם, את אחיהם, את מדינתם, לצטט שוב את דבריו הנפלאים והעצובים של הוגה הדעות ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה אשר נאם בחג הפועלים, אחד במאי 1936 "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות"? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה' ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט. לגזור ולשמור, ברל כצנלסון, לא ברל "מהמשיחים וההוזים", "מהקיצונים", "משורפי האסמים" מהציונות הדתית, מהליכוד, מאגודת ישראל, מעוצמה יהודית. ברל כצנלסון.