'מאיפה אתם ברומניה, סבתא'? 'מטרגופרומוס'. טרגופורומוס. את השם הזה שמעתי בלי סוף בילדותי. מעולם לא ידעתי מה עבר על משפחתי שם במלחמה. 65 שנה חייתי רק עם השם הזה בתודעתי. עד שבשנת חייו האחרונה של דודי, ליקה ז"ל, הוא החליט לספר לי. קמצוץ. לא יותר מדי. כדי לא לצער אותי. כדי לא להכביד. בשיחות האחרונות אתי הוא סיפר שהם נאלצו לעזוב באישון לילה את טרגופרומוס כשגורשו משם על-ידי הגרמנים. הם ברחו יחד עם עוד שתי משפחות לעיר רומן, לאחר ששילמו סכום נכבד לקצין גרמני, שנאות לפנות אותם משם במשאית צבאית. 'אורנה, אני מבקש ממך. תלכי לבית הקברות'. 'בסדר ליקה'. 'שמה... קשה לי לדבר על זה... בלילה אחד, ביוני 1941, אני ועוד כמה חברים שלי פינינו את הגופות מרכבת המוות. היינו ילדים בני ארבע עשרה... זה היה זוועת עולמים. העמסנו אותם על עגלות והבאנו אותם לבית הקברות היהודי, שם קברנו אותם בקבר אחים... אני מבקש ממך. תלכי להדליק שם נר'. דודי השתנק מדמעות. הצטמררתי. 'אתה עשית את זה'? 'כן...' 'איזו זוועה'. 'אין לך מושג...' הגענו לטרגופרומוס בצהרי היום. עיר קטנה ושקטה. עצרנו ברחוב בו התגוררה משפחתי, ומצאנו שם כמה צריפים שגדרות עץ מפרידות ביניהם. הצריפים האלו מוכרים לי. הם מופיעים בתמונה משפחתית ישנה, ברקע בני המשפחה המחייכים למצלמה. הצטלמנו גם אנחנו בצל הצריפים. סגרנו מעגל. אחר כך חיפשנו את בית הקברות היהודי. תעינו בדרכנו. סובבנו אנה ואנה ולא היה זכר למקום. 'בואי, ניגש לעירייה. שם בטח ידעו'. הציע בן זוגי. הפקיד הצעיר בקבלה היה חביב. 'בטח, אני אראה לכם'. הוא הוציא מפה, סימן סימנים, ואז הביט בנו ואמר: 'אני מצטער על השואה'... עמדנו פעורי פה מולו, חסרי מלים. כשהתעשתנו, הנהנו בראשנו ויצאנו משם ברגליים כבדות. בית הקברות היה נסתר בתוך שכונת צוענים מוזנחת בשולי העיר. 'אתה בטוח שזה כאן? יש כאן רק צריפים ולכלוך'. 'זה מה שהוויז אומר... בואי נחנה ונחפש ברגל'. יצאנו מהאוטו. כלבים משוטטים שנבחו בפראות קידמו את פנינו. כשהתקדמנו בשביל העפר הופיעו לפתע מכל עבר ילדים יחפים, מוזנחים. 'בית הקברות'... אמרנו להם. הם עשו לנו תנועת יד שנבוא איתם. כך צעדנו כשעשרים ילדים נרגשים צועדים בסך ואנחנו אחריהם. לפתע, הבחנו באישה קשישה המתקדמת לעברנו באיטיות והיא מנופפת בידה. עצרנו. בידה היא אחזה חוט ארוך שבתוכו מושחל מפתח, וספר גדול מרופט. היא פתחה את הספר. בדפים המצהיבים נרשמו בכתב יד שמות הקבורים בקבר האחים. רעדתי. המשכנו ללכת בשתיקה כשהאישה מתלווה אלינו וסוף-סוף הגענו לשער בית הקברות. שער ברזל שחור. הבטתי מבעד לסורגי השער. עשבים ענקיים התגבהו שם. עזובה. היא הוציאה את המפתח הישן וניסתה לפתוח את השער. ניסתה וניסתה לשווא. בן זוגי לקח ממנה את המפתח וגם הוא ניסה. סובב לכיוון זה ולכיוון השני וכלום. נראה היה שהשער לא נפתח במשך תקופה ממושכת. האכזבה ניכרה על פנינו. חשבנו בלבנו: 'הגענו עד לכאן ולא נוכל להיכנס'? 'בואו', היא סימנה לנו בידה. המשכנו במעלה השביל ואז הבחנו בפרצה קטנה בגדר. היא פילסה את דרכה בינות לעשבים לעבר הפרצה והצליחה לעבור. אנחנו אחריה. הנה אנחנו כאן. הבטתי סביב. מרחב ירוק וגדול, עשבים ועצים שצומחים בו פרא. דממה. ברקע הבחנו במצבות ישנות בין העשבים. היא החלה לצעוד לכיוון השני. הלכנו אחריה ואחרי מספר דקות הגענו לקבר האחים. זה המקום. כאן חווה דודי הנער את הטראומה של חייו. לכאן, מעולם לא חזר. הדמעות נגרו על לחיי מעצמן. עמדנו משותקים מול הקבר אשר שלט קטן סיפר את הסיפור: 'כאן נטמנו קורבנות הפשיזם ביוני 1941'. הדלקנו נרות נשמה בידיים רועדות ואמרנו קדיש אחר הנרצחים. מהטיול היפה ברומניה נחרתו בזיכרוני ובליבי השעות הללו.