במאמרו בסוגית היקף ואופי הסיוע שעל ישראל להגיש לאוקראינה,¹ טוען ד. ראקוב כי על ישראל לסייע יותר למערב במלחמה באוקראינה משעשתה עד כה. הסתייגותי מהמלצה זו נובעת משפע הבעיות והאיומים הקיומיים של ישראל שבהם עליה להתמקד. הסתבכות אפשרית נוספת בסכסוך אזורי או עולמי תהיה בגדר הימור בלתי-סביר, אלא אם תהיה לכך תמורה ממשית מצד המערב. זאת ועוד: עמדותיה של אוקראינה כלפי ישראל בזירה הבינלאומית ובמיוחד באו"ם לא היו ידידותיות, במיוחד בשאלות הסכסוך המרכזי מול הרשות הפלשתינית.² לנוכח האפשרות של התרחבות הסכסוך בין רוסיה למערב והצטרפות סין למהלכים גלובליים כוחניים, עדיף לישראל להצטייר כבלתי מזדהה אקטיבית מאשר כיריבה מובהקת של אחד הצדדים. כך לפחות עד אשר יתברר גורל משטר האייתולות באירן ותוכנית הדגל הגרעינית שלו. זאת גם לנוכח עמדותיה הפסיביות יחסית של ארה"ב בשאלות שהן אינטרסים קריטיים לישראל כאירן וגבולות הביטחון שלב במזרח המדינה. אבחן עתה את נימוקיו של ראקוב במטרה להראות שהֵקֵל מאוד בשיפוטו לגבי מאזן הסיבות השוללות תמיכה מוגברת באוקראינה ללא איזונים מוקדמים. אינני משוכנע שהיו סיבות טובות למי מהגורמים המעוניינים - אוקראינה, ארה"ב ואירופה - לחשוב שלנתניהו "...סיבות טובות יותר " משהיו לבנט להשתלב במהלכים המערביים לצד אוקראינה. רוסיה איננה יריב מובהק של ישראל משום שהמדינה אינה מהווה איום עליה. מצב זה ישתנה אם יחול שינוי בגישתנו, כפי שהבהירה רוסיה בעבר מספר פעמים. במקרה של החמרת הסכסוך הבין-מעצמתי ובחירתה של רוסיה במהלכי גמול נגד המערב, או בפתיחת חזיתות חדשות, נראה שהעמקת חדירתה למזרח התיכון (טורקיה, סוריה והים התיכון) היא אופציה מתבקשת בסבירות גבוהה. על כן, אין ישראל צריכה "לעודד" הפיכתה ליעד לפעילות מעין זו. זאת ועוד: מהלכי הממשלים הדמוקרטיים כלפי ישראל בעשור האחרון היו מאכזבים, במיוחד זה של אובמה. לצערנו, ממשל ביידן צועד למעשה בעקבותיו, בהבדלים המתחייבים מאופיים של האישים. החלטת אובמה על-כניסתו למו"מ עם אירן בדרך להסכם בשאלת הגרעין בכללים שהיו לחלוטין בלתי מקובלים על ישראל נמשכה גם בימי ביידן. אף שהיא נתונה כרגע בקיפאון, היוזמה לכך היא אירנית ולא אמריקנית. גם החלטת מועה"ב באו"ם (2334, מ-23.12.2016) וגם הדרך הנרפית בה טיפל ממשל ביידן במשטר האייתולות עד כה, ובמקרים מסוימים אף עיכב את הכנותיה של ישראל לפעילות עצמית לבלימת הגרעין באירן - כל אלה אינם מדברים בשבחו. עצם התרגילים המשותפים בתקופה האחרונה אינם מבטאים התחשבות בישראל אלא אינטרס אמריקני-מערבי להפגנת נוכחות ולבלימת התפשטות גרעינית באזור.³ הברית הנרקמת ומתהדקת בין רוסיה לאירן מחריפה רגישויות אלה. הוא הדין גם ברפיון האמריקני המשתקף בקידום "הסכמי אברהם" מול סעודיה ומדינות נוספות באזור. ישראל תזדקק אומנם לסיוע של ארה"ב באזור במאבק נגד רוסיה או אירן אבל היא אינה יחידה בכך. מאידך-גיסא, לארה"ב אינטרס בשיתוף-פעולה ישראלי בגלל עוצמתה, ריחוקה מאירן ולנוכח מעמדה הירוד של ארה"ב באזור, הנמצא בשפל מאז "הכריזה" מלחמה אידאולוגית על סעודיה. המציאות האזורית מורכבת אך המציאות העולמית מורכבת עוד יותר. החזית מול רוסיה איננה החזית העיקרית של ארה"ב שכן מעבר לפינה ממתין לה עימות גדול ומורכב יותר מול סין וקוריאה הצפונית במזרח הרחוק. סין קוראת תיגר עולמי על ארה"ב בכלכלה אך בעיקר בהשפעה הגיאופוליטית בלוטשה עיניים להתבססות באפריקה כשהיא פועלת לכך במרץ באמצעות הרצף היבשתי עד לאזורנו - דרך המשי היבשתית החדשה. ישראל מיתנה את קשריה עם סין בהשפעת או בלחץ ארה"ב. בכך עשתה ויתור משמעותי מאוד לארה"ב שכן סין היא אחת המדינות היחידות בעולם שמרכיבי האנטישמיות במדיניותה אפסיים. הנתונים הכלכליים בעולם מראים בתחזיות הצמיחה ל-20 השנים הקרובות, איום ברור על ההגמוניה הכלכלית האמריקנית בעולם.⁴ למעצמה הטוענת להגמוניה ועליונות כלכלית ופיננסית זו מציאות מאיימת. כ"כ חותרת סין - בהצלחה לא מבוטלת - לשינוי מבנה הסדרי הסחר, השליטה הפיננסית והשימוש בדולר בסחר העולמי. המאבק על ההגמוניה העולמית יהיה בסופו של דבר בעיקרו כלכלי ופוליטי, ולארה"ב - ללא אירופה - נחיתות דמוגרפית גדולה ביחס לסין (0.33 מיליארד נפש לעומת 1.45 מיליארד). אבל גם אם מוסיפים את אירופה למאזן (כ-0.5 מיליארד נפש) לסין עדיין יתרון גדול. אינני משוכנע שהמהלכים שעשתה ארה"ב עד כה נגד פוטין יועילו לה או לאוקראינה. ככל שתתעקש היא לחזק את אוקראינה ולטפח בה את התקווה להשתחרר מעולו של "הדוב", תצא אוקראינה מוכה יותר מהמלחמה וזקוקה לזמן ומשאבים אדירים לשיקומה מההרס המלחמתי ומהפגיעה האנושית. כל עוד פוטין בשלטון (ולהערכתי גם אחריו) לא תוותר רוסיה על החיץ האסטרטגי שמהווה אוקראינה בינה לבין אירופה המערבית. האיום איננו של מלחמה אלא של התפשטות ההשפעה הפוסט-מודרנית לעברה והסכנה בכך למשטרה ושלטונה, לפחות לאור הגישה הקיימת.⁵ סדר היום המערבי הוא ביטוי אמורפי מדי להתמודדות מול המציאות כהווייתה. זהו בעצם סדר יום שבמוקדו ארה"ב והממשל הנוכחי. הואיל וארה"ב הולכת לבחירות בנוב' 2024 וסדר היום הרפובליקני שונה מהותית מזה הדמוקרטי, על ישראל להיזהר שלא ליצור הזדהות רבה מדי עם הגישה הדמוקרטית או לצמצם את הזדהותה בעיקר לערכים "בי-פרטיזניים".⁶ ככל שניתן להעריך, תישאר רוסיה - לטווח הזמן הנראה לעין - יריבה מובהקת לארה"ב. אם תעמיק ארה"ב את מעורבותה באוקראינה, תדחוף בכך את רוסיה ביתר שאת לגוש אסטרטגי עם הסינים שישראל בוודאי אינה מעוניינת ביריבות מולו. לכן, הזדהות פוליטית ואידאולוגית אך לא אסטרטגית גלובלית תהיה הדרך הנכונה עבור ישראל. (לפחות כל עוד לא הוכרעו נושא האיום האירני והמחלוקת בשאלת גבול הביטחון המזרחי). ניסיונותיה של ארה"ב לגרור את ישראל להזדהות יתרה עם המערב, גורמים להתערבות פנימית גוברת שלה בפוליטיקה הפנימית בישראל; בין היתר ברפורמה המשפטית. זו איננה עניינו של אף אחד מלבד ישראל עצמה. ישראל ריבונית חייבת לנקוט מדיניות של הסתייגות תקיפה מכל התערבות בענייניה הפנימיים. המערב התרגל לאוריינטציה פוליטית סמי-אירופית של ההנהגה הקודמת בישראל והוא מבקש לשמר זאת. אלא שהמציאות בישראל של היום שונה ומבנה החברה והשקפת העולם של רוב האזרחים בה כפי שבאה לידי ביטוי בבחירות האחרונות - אף הם שונים. ישראל חייבת להשתפר ברמת ההסברה ובתהליכי ההתנגדות שהיא מפעילה נגד זו העויינת לה דווקא "במדינות הידידותיות" במערב. ידידות איננה הצהרה ריקה מתוכן; עליה לשקף דפוס התנהלות הדדית שיש בו ממש. הפגנת קירבה חד-צדדית מצד ישראל איננה יותר ממס-שפתיים חסר תכלית ואולי גם ביטוי של חולשה. בכדי שישראל תנקוט עמדה פרו-מערבית חדה וברורה יותר חייבים להתקיים תנאים שיוסיפו לה יתרונות אסטרטגיים כפיצוי על הסיכונים שתיקח על עצמה. ראשית - פתרון חד-משמעי לבעיית איום הנשק הגרעיני האירני (חיסול התוכנית או החלפת המשטר); שנית - השלמת "הסכמי אברהם" וחיזוק מערכת היחסים בין המדינות הנמנות על הגוש המערבי באזור; שלישית - הסדר עם ירדן לפדרציה ישראלית-ירדנית-פלשתינית, שבמסגרתה יהיה הירדן לגבול המזרחי של ישראל - מדיני ואסטרטגי גם יחד. ביחסים עם ארה"ב הקריטריון הקריטי הוא, בחירה זהירה בין עוינות מיידית מוגבלת וזמנית לבגידה מאוחרת. תמיכת ארה"ב באוקראינה אינה באה לשרת את אוקראינה אלא את האינטרס האמריקני של הגמוניה עולמית. ומאידך-גיסא, את מחיר הדמים משלמת אוקראינה... לסכום: העמדה שאני מציע לישראל לנקוט גורסת יצירת איזון סביר בין סיכויים לסיכונים שיהיה עליה לקבל על עצמה בכדי לשקף עמדה מזדהה מובהקת עם המערב מול רוסיה וסין. זו למעשה גישה הפוכה לדרך שמציע ראקוב.