האירועים האחרונים מהם משתקפות תופעות של סרבנות, מרדנות, ספקנות והתנהלות רופסת של המנהיגות הצבאית
1 בדרגות הביניים ובדרגות הגבוהות ביחידות נבחרות של הצבא, אומרים דרשני. בפועל נחצו כל הגבולות שנחשבו בעבר כבל-יעבורו. המסיתים והמטיפים למרי אזרחי משרתים בהווה בעיקר במילואים או פרשו ומכהנים או כיהנו בצמרת השירות הציבורי בישראל. כל התופעות הללו בשילוב עם תוצאות מפוקפקות ברוב המבצעים בעזה בשנים האחרונות, תאונות אימונים שאינן מחויבות המציאות, גניבות נשק וציוד ממחנות צה"ל בכמויות "מבהילות" תוך הפסד כספי עצום, שגיאות בשיקול הדעת של מפקדים בשגרת - אימונים ובתאונות מבצעיות - כל אלה ואחרים בתחומי המשמעת, ההתאבדויות בצה"ל ועוד, מטרידים ביותר.
לאלה יש לצרף דוחות שונים מהשנים האחרונות בנושאי רכש, תהליכי מיון ושיבוץ חיילים ביחידות הצבא כשהמוטיב המוביל הוא: שייכות חברתית, מקום מגורים, זהות מוסדות הלימודים ושיקולים חברתיים-כלכליים. (שיעורי המתגייסים, תמהיל האוכלוסייה המשתקף בגיוס ופילוח גאוגרפי של הנתונים). האם סביר שרוב האלופים ורבי האלופים בצבא הסדיר הם יוצאי סיירות? דוחות בדיקה שלא כולם ראו אור, של קצינים בודקים, פרשיות שבחלקן הבשילו תוך מניפולציות בלתי מתקבלות על הדעת לכתבי אישום (תיק הצוללות) או לא הניבו דבר (תיק "המימד החמישי") - הם פן נוסף של הדקדנצייה המשתלטת בהדרגה על חלקים ניכרים בצבא ובהפעלתו. דוחו"ת מבקר מערכת הביטחון לשעבר (2008 - 2018) האלוף (מיל') יצחק בריק, גורסים (הוא אינו היחיד) כי צבא היבשה איננו מוכן למלחמה ומדיניות ההכלה של צה"ל ומערכת הביטחון בטיפולה בטרור הערבי - מוליכות את צה"ל היבשתי לעבר מנטליות של משמר לאומי במקום צבא לוחם, יוזם, תוקף ומנצח
2. אנו במדרון תלול ומאוד חלקלק.
בזמן האחרון הגדישו את הסאה מספר רבי-אלופים (מיל') ואלופים (מיל') כגון: ברק, יעלון, חלוץ וגנץ - בהתייחסותם לוויכוח הציבורי בשאלת הרפורמה המשפטית כאשר החלו לבלבל בעיקר את חיילי הסדיר והמילואים בתאוריות הזויות, הרסניות ושנויות במחלוקת ציבורית בשאלות חוקיות וחוקתיות והקשרן לחובת השירות בצה"ל. בכך הם מנצלים לרעה את דרגותיהם להעצמת עמדותיהם הפוליטיות. אף אחד מהם אינו מומחה לסוגיות אלה ואמירותיהם אינן מעוגנות בחוקה, בחוק או בשאלות קונקרטיות. כל המשרתים בצה"ל בסדיר ומילואים, לרבות מתנדבים, אינם רשאים לעשות בשירות זה ככל העולה על רוחם. סרבנות היא עבירה על החוק הצבאי והפרה של חוזה האזרחות בין המשרתים למדינה. אותם "עבריינים" עלולים למצוא עצמם מועמדים לדין מול האפשרות שיורשעו באשמה חמורה ביותר הגובלת בתנאי חירום בבגידה. שיקולי מוסר בציות לפקודות הינם חרב פיפיות וספק גדול אם רוב חיילי צה"ל נושאים בתרמילם את שרביט שופטי בית המשפט לחוקה. מטיפי מוסר אלה הפכו ממנהיגי צה"ל לפוליטיקאים מתוסכלים המנצלים לרעה את מעמדם הצבאי לשעבר לקידום אינטרסים פוליטיים והופכים בכך לשרלטנים מקצועיים. איש מהם אינו נמצא כיום במעמד המאפשר לו להיות מורה-דרך אופרטיבי לצה"ל. העובדה שהרמטכ"ל הקודם והנוכחי מאפשרים זאת ואינם יוצאים חוצץ נגד מסיתים אלה, גם היא אומרת דרשני.
3 בעיה חמורה במיוחד היא הנטייה לאנרכיה וסרבנות גם ביחידות האליטה של צה"ל, אלה שתנאיהן טובים ומתגמלים ביותר. האם זו שאלה של השקפת עולם מסוכנת לצבא מיליציוני
4, או שמא תחושת "אני ואפסי-עוד" שעניינה שברים חברתיים שמקורם בכשל חינוכי? כך או כך זהו מבנה דמוגרפי שאינו זוכה לתשומת לב ראויה מצד הממשלה והציבור ואולי הינו תולדה מאוחרת של מדיניות פיזור וטיפוח אוכלוסין שגויה, שבמידה רבה נמשכת גם כיום. הערכתי היא שהמשבר קשור גם בשינוי ערכים לאומי ובאי-השלמת הגדרתה ויישומה של האמנה החברתית הציונית המגולמת בהצהרת העצמאות.
5
אין ספק שמגוון נושאים זה מטריד ביותר בלשון המעטה. אין מנוס ממינוי ללא דיחוי של ועדת חקירה פרלמנטרית, מחוץ למסגרת ועדת החוץ והביטחון (חלק מהבעיה) אך בהשתתפות מומחים נוספים על אלה המשרתים כח"כים. ועדה זו חייבת לבחון את מצבו של צה"ל מכל הבחינות שלהן השלכות על המבנה, האיכות הקרבית, הגדרת התפקיד והמשימות, האיכות המנהלית והמנהיגותית לצד הייעוד האסטרטגי במסגרת תורת הבט"ל מבחינת התאמת כשירותו לצרכים הלאומיים החיוניים. חייבים לפרק את הסוגיה הכללית לתתי-נושאים מרכזיים כגון:
מבנה, התאמה ליעוד, כוח אדם, אמצעים, תקציב וניצולו בהתאמה לדרישות, איכות הביצועים, מורל, סוגיות חברתיות, התר"שים: צבא-העם צבא מקצועי או תמהיל.
בשעתו (1963) קרא יצחק בו-אהרון, אז מזכ"ל ההסתדרות הכללית את קריאתו הנודעת:
"עוז לתמורה בטרם פורענות". הוא שגה קשות כשצרף לקריאה גם פירוש הרסני שעיקרו: אם העם אינו מסכים לעקרון הפוליטי, נחליף את העם - לא זו הדרך בדמוקרטיה.