בימים אלה הגיח בצנעה "דרך בגין" לארון הספרים. כמו ספר של פעם, 455 עמודים בלי צילום וציור לבד מאיור (שלא התלהבתי) על השער. זה אוסף דברים שנאמרו ונכתבו וננאמו מפי מנחם בגין לאורך עשרות בשנים (הוא נפטר ב-1992 לאחר עשור בו הסתגר מרצון בדירתו)
כמו יין עתיק. כאילו חזה בגין, שיום אחד יעמוד בראש ממשלת ישראל נאשם בפלילים אשר יצרף אליה עבריין סדרתי ועוד אחד הנאבק להיכנס, והוא עצמו חמסן ונהנתן ועיקר-העיקרים - מי שממוטט את שלטון החוק.
בגין, אחד משני המנהיגים החשובים שקמו לתנועה הציונית ולישראל לצד דוד בן-גוריון, לא דיבר על שלטון החוק. הוא העדיף את "עליונות המשפט". כל מה שבנימין נתניהו מכתים בלשון רעה זכה לאור נגוהות מפי בגין שעשה כה רבות לביצור זכויות האזרח והאדם.
"דרך בגין" (בעריכת דרור בר יוסף) ועם סיכום מאלף מאת בנו ד"ר בני בגין
1 הוא במובנים מסוימים הספר האקטואלי ביותר בימים אלה בהם יורשיו הבלתי ראויים של מייסד הליכוד מובילים אותנו בעזות מצחם לעבר דיקטטורה עכורה. לקרוא, ולעיין ולעצור לרגע ולבכות על מה שאבד לנו בדרך עם השמפניה והסיגרים והצוללות וכספי הבן-דוד והשקרים - אבוי, השקרים - הדבקים ככתם זפת בבנימין נתניהו, ולדעת כי תמיכת בגין בעליונות המשפט לא הייתה אופנתית. ב-1951 ישב בנתניה וכתב מסה מקיפה על עליונות החוק ומעמד חוקי היסוד והשוויון בין בני האדם. פעם התגריתי במגדלור הגדול של המשפט הישראלי הפרופסור אהרן ברק באמירה כי אפילו הוא לא כתב מסה כזאת, וזה לא רק שאישר את הדברים אלא הוסיף כי משום כך ניאות לכתוב הקדמה לפרסום דבריו של בגין.
בספרי "התפכחות" (עמודים 107-106. חבל שאיני יודע כיצד לצלמם ולהוסיפם לפוסט זה) הבאתי קטע ממסתו של בגין. אעתיק רק כמה שורות: "עליונות המשפט תתבטא בכך שלחבר השופטים תוענק לא רק הסמכות לקבוע במקרה של תלונה את חוקיותה או צדקתה של פקודה מטעם הרשות המבצעת אלא גם הסמכות לקבוע אם החוקים המתקבלים בבית הנבחרים מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח... ההיסטוריה מלמדת כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט, כל עוד לא עלה בידיו להפוך את אולם בית הדין לאולם הצגות; כל עוד התקיימה אווירה ציבורית לטובת עצמאות השופט והמשפט - ידעו השופטים להתייצב מול שליטים ולהעדיף את צו מצפונם על לחץ השלטונות..."
2.
אין זאת אומרת שבגין היה נקי מחטאים ומטעויות. בדם ליבו התנגד (משגה מדיני) להסכם השילומים עם גרמניה על פשעי המשטר הנאצי כלפי העם היהודי ונטה לניסוחים שהייתה בהם הסתה פרועה; והוא תקף במערכת בחירות את הקיבוצים בלשון נחותה; והלך שבי אחרי אריאל שרון ורפאל איתן, שסיבכו את ישראל במלחמת לבנון הראשונה, הכל לחובתו. כפי שלזכותו המזהירה לחימתו של האצ"ל לשחרור ארץ-ישראל מהשלטון הבריטי והכלל המהדהד כי "מלחמת אחים לעולם לא", והסכם השלום האיתן והחשוב מכולם עם מצרים והפצצת הכור הגרעיני בעירק עד עפר. ומעל כל אלה לא היה כמותו בפוליטיקה הישראלית שהגן על כבוד האדם (כל אחת ואחד) וזכויותיו והמהות הדמוקרטית של מדינת היהודים.
סביר להניח כי האיש אשר בחר להקים לרעייתו עליזה ולו יד על הר הזיתים לצד עולי הגרדום משה ברזאני ויעקב פיינשטיין מתהפך עתה בקברו למראה פעילותו הדיקטטורית של יריב לוין, מי שבגין ניאות להיות סנדקו בזכות אימו. בגין היה מתעב את מעשיהם של ביבי ולוין. הוא היה דמוקרט אמיתי. יורם ארידור ציטט עליו ב"דרך בגין" ממה שנאמר על אבי האומה האמריקנית ג'ורג' וושינגטון הדגול: "הוא היה ראשון במלחמה, ראשון בשלום וראשון בלבבות בני עמו".