במחצית שנות התשעים ארע בירושלים מקרה מזעזע. במהלך ברית מילה שנערכה לתינוק פלוני החל דימום שלא פסק. וכדי לעצור את הדימום חבש המוהל את התינוק חבישה לוחצת. הדימום אכן פסק אבל במקומו התפתח נמק. התינוק הובהל לבית החולים אבל היה זה כבר מאוחר מדי: חלק בגודל של שני שלישים מאיבר מינו של התינוק - נשר. הוגשה תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי, ונפסק שם שהמוהל התרשל ועליו לפצות את התינוק בסכום כולל של כשש מאות אלף שקל. המוהל עירער לבית המשפט העליון בטענה שהאשם אינו בו, אלא באחרים כגון בית החולים, הרופא וכו'. במקביל הוגש ערעור מטעם התינוק, שביקש, בין היתר, להגדיל את סכום הפיצוי שפסק לו בית המשפט המחוזי. למרות ערעורו - ועוד קודם שמיעת הערעור - נדרש המוהל לשלם את הסכום שנפסק כנגדו בבית המשפט המחוזי. כיוון שהמוהל, שהיה מטופל בעשרה ילדים, לא היה מסוגל לשלם את הסכום, ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל והוטל עיקול על משכורתו - כל זאת בנוסף לפגיעה הקשה במוניטין שלו כמוהל. ובינתיים נבחר המוהל כחבר בית המחוקקים - הלא הוא חבר הכנסת ניסים זאב מתנועת ש"ס. במצב עניינים זה, נמצא ח"כ זאב בהמתנה מורטת עצבים - עינוי דין ממש - לתוצאות הערעור בבית המשפט העליון. שהרי מי שיכול היה לחלץ את ח"כ זאב ממצוקתו הכלכלית הקשה וגם לטהר את המוניטין שלו היה בית המשפט העליון - אם יקבל את ערעורו. מי שמשבץ את הרכב השופטים שידון בערעורו של חבר הכנסת הינו, כידוע, הנשיא אהרן ברק. ואת מי מינה הנשיא ברק לשבת בהרכב - כלומר בראש ההרכב? את עצמו. ועכשיו מי שיכול היה לחלץ את ח"כ זאב ממצוקתו, לא היה בית המשפט העליון בעלמא, אלא הנשיא ברק בכבודו ובעצמו. במילים אחרות: גורלו של חבר הכנסת - הנמצא במצוקה אישית קשה - היה תלוי במוצא פיו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. צריך לשאול ביושר: היכול היה אותו חבר כנסת למלא את תפקידו בעניינים הנוגעים לתחומו של נשיא בית המשפט העליון, מבלי שתהיה כל השפעה לעובדה שאותו חבר כנסת המתין, באותו זמן ממש, המתנה מורטת עצבים לפסק דינו של הנשיא עצמו? היכול היה אותו חבר כנסת - נוכח תלות אישית שכזו - להרשות לעצמו לנאום או להצביע בכנסת, בעניינים הנוגעים לתחומו של הנשיא, באופן ש"ירגיז" את הנשיא או יתעלם לחלוטין מרצונותיו? וכאשר המדובר בחבר כנסת מסיעת ש"ס, הרי שהדברים אינם מצטמצמים לאותו חבר כנסת בלבד. שכן, כל מי שמצוי בהוויה הפוליטית יודע היטב שמפלגת ש"ס - הרבה יותר ממפלגות אחרות - הינה מפלגה הומוגנית וצנטרליסטית שהייתה נתונה אז באופן מוחלט למרותו של הרב עובדיה יוסף. חברי הכנסת של ש"ס - לא רק שלא הסתירו את העובדה הזו, אלא שעליה הייתה גאוותם. ברור היה, אפוא, כי במצב עניינים שכזה - אחד מחברי הכנסת של ש"ס ייקלע לצרה, צפוי שיזכה לסיוע מצד חבריו - בין שיעשו זאת מרצונם, בין בהוראת הרב עובדיה. ולא פחות חשוב: ברית המילה הינה מצווה חשובה - שמא החשובה ביותר - בדת ישראל. לא יכול היה להיות ספק, כי מה שארע בברית המילה ההיא הגיע לידיעתו של הרב עובדיה יוסף. די אם נציין בהקשר זה שהמוהל, ניסים זאב, הינו תושב ירושלים וברית המילה נערכה בירושלים. אכן, הרב עובדיה יוסף, על-פי עקרונותיו והכרתו - לא נזקק לפסק דין של בית משפט אזרחי כדי לקבוע אם המוהל התרשל בתפקידו. ואולם הרב עובדיה יוסף בוודאי היה מודע היטב לסכנת הפגיעה העלולה להיגרם, בקרב הציבור החילוני כמובן, לערך המקודש של ברית המילה כתוצאה מקביעת בית המשפט העליון שהמוהל התרשל בתפקידו. לא מן המותר בהקשר זה לציין כי מוסד ברית המילה - כפי שהוא נתפס על-ידי הזרם האורתודוקסי ביהדות - סבל, ועדיין סובל, מתחרות קשה מצד מוהלים (רופאים) שאינם מוכרים על-ידי הרבנות האורתודוקסית, וברור שרשלנותו של ח"כ זאב איננה מוסיפה יוקרה למילה האורתודוקסית כנגד מתחריה. זאת ועוד, יש בישראל המתנגדים לעריכת מילה מכל סוג שהוא, ודי אם נזכיר בהקשר זה את קיומו של גוף בשם "העמותה נגד חיתוכים באברי המין בתינוקות". ברור, אפוא, שהרב עובדיה יוסף - אפילו שלא הכיר בהלכותיו של בית המשפט העליון - היה מעוניין מאוד שבית המשפט העליון ינקה את המוהל מרשלנותו, דבר שאף ישקם את המוניטין של אותו מוהל בקרב הציבור. הנה כי כן, עניינו האישי של ח"כ זאב התפשט והפך - בנסיבותיה המיוחדות של מפלגת ש"ס - לעניינה של התנועה כולה. הנשיא ברק הכיר כמובן את "הקוד הגנטי" הזה של תנועת ש"ס, והוא ידע היטב כי בנסיבותיה המיוחדות של תנועה זו מספיק לפעמים "לצוד" חבר כנסת אחד כדי לקנות בכך כוח השפעה גם על חבריו. כלומר, שהנשיא ברק ידע היטב כי ברגע שימנה עצמו כשופט - ראש ההרכב - בערעורו של ח"כ זאב, הוא ישיג בכך יכולת השפעה לא מבוטלת, לא רק על ח"כ זאב אלא על הסיעה כולה. יכולת ההשפעה הזו תעמוד בתוקפה למשך כל תקופת ההמתנה לפסק הדין - תקופה שארכה כשנתיים וחצי. יצוין שבאותם ימים ביקש הנשיא ברק לערוך שינויים יסודיים ועמוקים (שנקראו אז "רפורמה"...) במערכת בתי המשפט, אבל הדבר נתקל במחלוקות והתנגדויות שונות - לרבות בוועדת החוקה של הכנסת. והנה מתברר, שכחדשיים לפני מתן פסק הדין בערעורו של ח"כ ניסים זאב התכנסה ועדת החוקה של הכנסת במגמה לשנות באופן משמעותי את הסמכויות הכספיות של בתי המשפט המחוזיים והשלום, וזאת במטרה לווסת את לחץ התיקים ולהזרים כמות מסיבית של תיקים מהמחוזיים לשלום. עדות לחשיבות שיוחסה לדיון האמור הייתה בעצם העובדה שהנשיא ברק עצמו נכח בוועדה בעת ההצבעה - עד שהיו שראו בעצם נוכחותו משום הפעלת לחץ בלתי הוגן על חברי הכנסת כדי שיצביעו בעד עמדתו. האם השפיעה נוכחותו של הנשיא ברק על מי מהמצביעים - לא נדע. ואולם דבר אחד היה ברור: עובדת נוכחותו של הנשיא בהצבעה לא הייתה אמורה להשפיע - כהוא זה - על אופן ההצבעה השלילית של נציגיה של תנועת ש"ס בוועדה. שכן, מן המפורסמות היה שתנועת ש"ס נמנתה על המתנגדים המושבעים של בית המשפט העליון ושל הנשיא ברק במיוחד, והדבר השתקף בנאומים ובהצבעות של נציגיה בכנסת. די אם נזכיר בהקשר זה את הדם הרע והעויינות של ש"ס, ושל הרב עובדיה במיוחד, כלפי הנשיא ברק מאז שברק הדיח את הרב עובדיה מכהונת דיין בבית הדין הרבני הגדול בנימוק שהרב עובדיה מעורב בפעילות פוליטית בתנועת ש"ס. ונזכיר בהקשר זה את דרשת "בועלי הנידות" הידועה של הרב עובדיה כנגד בית המשפט העליון, וכן את דבריו לאחרונה של בנו ממשיכו הרב יצחק יוסף בגנות אהרן ברק עצמו. והנה מתברר - למרבה ההפתעה - שנציגי ש"ס הצביעו הפעם פה אחד בעד עמדתו של הנשיא ברק. ובכן, מה זה קרה הפעם? כלי התקשורת הביעו תמיהה על אופן הצבעת נציגי ש"ס בוועדה עד כדי העלאת חשדות שמא נרקח כאן "דיל" כלשהו עם הנשיא ברק. מכל מקום, השופט ברק ידע אל נכון, שחברי הכנסת של ש"ס לעולם לא יודו שהצביעו לטובתו בשל השיקולים דלעיל. שהרי אם יודו בכך - תהא זו הודאה בהשפעת שיקולים זרים על אופן הצבעתם ומעילה בתפקידם כחברי כנסת. הנה כי כן, הנשיא ברק, תוך ניצול סמכותו כנשיא לשבץ את עצמו לדון בתיקים כאלה ואחרים שהוא "חפץ ביקרם", השיג כוח השפעה על מפלגת ש"ס, אבל היא לעולם לא תודה בכך וכמובן שלא תזדעק כנגד הדבר. אהרן ברק פעל כאן תוך "שקט תעשייתי" מושלם והשיג את מבוקשו. השופט ברק מרבה לצטט את השופט העליון האמריקני-יהודי פליקס פרנקפורטר האומר כי: "אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק...". אבל מסתבר, כפי שראינו, שהשופט ברק הסתדר לא רע גם בלא הפריטים החשובים הללו. וכיצד הסתיים עניינו של ח"כ זאב? השאלה למעשה איננה רלוונטית לענייננו. שהרי, כפי שראינו, ברק השיג את כוח ההשפעה על ש"ס עקב ההמתנה לפסק דינו שכאמור ארכה כשנתיים וחצי. ואז בא פסק הדין וטפח על פניו: ערעורו של ח"כ זאב לא רק שנידחה, אלא שסכום הפיצויים שהוא נדרש לשלם - הוגדל באופן משמעותי (כתוצאה מהערעור שהוגש מטעם התינוק). (הערה: וכאילו לא די היה בנזק הנוראי שנגרם לתינוק האומלל הזה, התברר שפסק הדין בעניינו (ע"א 2055/99) התפרסם תוך פרסום שמו המלא. התקשרתי מיידית למנהל בתי המשפט דאז, יגאל מרזל, שפעל בחריצות ראוייה לציון, ומחק מהפסק את שם התינוק והחליף אותו בשם "פלוני". בנוסף לכך השתדל מרזל אצל המפיצים הפרטיים של הפד"י, שכבר קיבלו לידיהם את פסק הדין, כדי שיתקנו בהתאם. כיום הפלוני הזה הוא גבר בן קרוב ל-30) אבל הסיפור המזעזע של ברית המילה לא יהיה שלם אם לא נביא כאן התרחשות נוספת הנוגעת לעניין: מתברר שבמקביל לתיקו של ח"כ ניסים זאב התנהל בבית המשפט העליון תיק נוסף שאיים לקצץ במעמדה של המילה האורתודוקסית. המדובר בפעילותה של מרפאה פרטית (שמה: "מילה טובה") שהעניקה שירותי מילה באמצעות רופאים מומחים. מרפאה זו, שלא הייתה מוכרת על-ידי הרבנות הראשית, ביקשה לפרסם על לוחות המודעות בבתי היולדות את שירותיה ואת שמות הרופאים הפועלים מטעמה. בתי החולים הממשלתיים דחו הבקשה ונימקו זאת בהוראת משרד הבריאות (שבראשו כיהן אז השר שלמה בניזרי מתנועת ש"ס) שעל פיה רק מוהלים המוכרים על-ידי הרבנות הראשית יכולים לפרסם שמותיהם על לוחות המודעות. המרפאה עתרה, אפוא, לבג"ץ שיבטל את הוראת משרד הבריאות ויאפשר גם פרסום של שירותי מילה שאינם מוכרים על-ידי הרבנות הראשית. הנשיא ברק מינה את הרכב השופטים שידון בעתירה, ובראשו - את עצמו. וכך, הנשיא ברק ישב - במקביל - בראש שני הרכבים שדנו בתיקים שעניינם שירותי מילה: תיק אחד בעניין רשלנותו של המוהל (האורתודוקסי) ח"כ ניסים זאב, והתיק השני בעניין העתירה המבקשת להשוות את מעמד שירותי המילה שאינם אורתודוקסים לאלה האורתודוקסים. הנשיא ברק מינה לצידו בהרכב שידון בעתירת הרופאים, את השופט אדמונד לוי - ולא במקרה: השופט לוי היה איש דתי אורתודוקסי חובש כיפה. ולא רק שהשופט לוי שובץ בהרכב, אלא שהשופט ברק הטיל עליו לכתוב את פסק הדין. האם השופט הדתי אדמונד לוי חשק בשיבוצו לתיק הזה דווקא? ומשכבר שובץ לתיק הזה, האם השופט הדתי אדמונד לוי התלהב - דווקא הוא מחברי ההרכב - לכתוב את פסק הדין? בהקשר זה לא מן המותר לציין, שבאותם ימים כיהן השופט אדמונד לוי בבית המשפט העליון במעמד של שופט זמני. על מעמדו של שופט במינוי זמני אומר פרופ' למשפטים עלי זלצברגר: "בבית המשפט העליון מכהנים שופט או שניים במינוי שכזה, כאשר ברוב המקרים תקופת המינוי משמשת מבחן לצורך מינוי של קבע בבית המשפט. קשה לומר שלשופטים במינוי זמני שכזה יש עצמאות שיפוטית מבנית רבה". השופט אדמונד לוי כתב, אפוא, את פסק הדין וקבע שחוק יסוד חופש העיסוק מחייב לקבל את עתירת המרפאה. השופט ברק הצטרף בהסכמה לפסק דינו של השופט לוי. ומכיוונה של תנועת ש"ס - דממה. ממתינים שם לפסק הדין בעניין רשלנותו של המוהל ח"כ ניסים זאב. והנה, לא עוברים יותר מארבעים ושמונה שעות ומתפרסם גם פסק הדין בעניינו של ח"כ זאב הקובע, כזכור, שהוא התרשל בתפקידו כמוהל. היתכן, שאך מקרה הוא ששני פסקי הדין הללו התפרסמו בסמיכות כזו? הכל ייתכן. אבל לא שכחנו: ברק מינה עצמו לשבת בראש שני ההרכבים וכך הוא שלט בלוחות הזמנים בשני התיקים. וכך כל מי שהיה מנסה להתקומם כנגד פסק הדין המכיר במעמדם של המוהלים הלא אורתודוקסים, היה מסתכן בכך שינופפו מולו בפסק הדין של המוהל האורתודוקסי הרשלן. ובכלל, פסק הדין המכיר במעמדם של המוהלים הלא אורתודוקסים, ניתן הרי על-ידי שופט דתי מהזרם האורתודוקסי. ומה כל זה אומר? שברק הוא גם טקטיקן בחסד. השאלה היא אם בנקיטת טקטיקות מבריקות מעין אלה - אין בג"ץ יוצר לעצמו תדמית של מעין "סוחר" או מניפולטור בפסקי הדין שלו.