שואת יהודי אירופה היא מוקד ממוקדי מגילת העצמאות, מגילת העצמאות היא מוקד ממוקדי חיינו המשותפים כמדינה יהודית ודמוקרטית על אדמתה של ארץ ישראל. לאורך השנים עוגנו ערכינו הדמוקרטיים בחוק, הערכים הדמוקרטיים עשו הסבה לערכים ליבראליים, תוך ריצה מטורפת במטרה להקדים שלא לצורך חברות אחרות בעולם, בתי המשפט נתנו לחוקים האלה פרשנות ליבראלית הרבה יותר מרחיבה ממה שנכתב בדבר החקיקה, לעומת זאת ערכינו היהודיים קפאו על שמריהם ואפילו נסוגו מפני הערכים הליבראליים. משכך אנו הופכים יותר ויותר ליבראליים, פחות ופחות יהודים - ומכאן שהננו פחות ופחות דמוקרטים. בואו נבחן את התייחסותנו לשואה, אותה שואה שהיא יסוד מיסודות אמנת העצמאות שלנו, יסוד מיסודות זכותנו לקיום מדיני עצמאי כאן בארץ ישראל. בואו נתחיל מאמירותיו המקוממות של יאיר נתניהו, המשווה גורמי מחאה לבעלי תפקידים בהירארכיה הנאצית. מי שמשתמש בטרמינולוגיה כזו, פוגע אנושות בערכיה היהודיים של המדינה, פוגע אנושות במרקם החברתי העדין שלה, בייחוד אם הוא עושה זאת מהמקפצה, כלומר בייחוד אם מדובר בבנו של ראש הממשלה, בייחוד אם כל ציוץ אווילי שלו מגיע למהדורות החדשות. יידע ראש הממשלה שאם לא ישתיק את בנו המקומם בעניינים הקשורים לשואה, הוא לא יהיה בעתיד ראש ממשלה בישראל. ההתבטאויות אלה של בנו, אין להן מקום בכל חברה ובחברה הישראלית בפרט, והחברה הישראלית לא תשכח אותם גם כאשר תגיע לקלפי. ומן הצד השני שמעתי היום בחצי אוזן שיר מחאה המבוסס על הלחן של שיר הפרטיזנים. אצלי, כמו אצל רבים רבים רבים אחרים, סמלי השואה אסורים לשימוש בכל קונטקסט אחר ודאי לא בקונטקסט של מאבק פוליטי/חברתי חשוב ונחרץ ככל שיהיה, כל מי שמשתמש בסמלי השואה על-מנת להצדיק את עמדתו מודה בפה מלא שאין לו מה למכור. ומהי "תעודת הזהות" של השיר על-פי ויקיפדיה? "שיר יידי שכתב במאי 1943 הירש גליק-(1922 1944), אסיר יהודי צעיר בגטו וילנה, לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה וחבריו שנרצחו. השיר התפשט בין קבוצות הפרטיזנים השונות והפך להמנון שביטא את ההתנגדות ההירואית לרדיפות הנאצים". ערכינו הדמוקרטים מתירים לנו לומר כמעט כל דבר העולה על דעתנו, ערכינו היהודיים מחייבים אותנו להגביל את הביטוי שלנו לאותם תחומים שאינם מנסרים את הענף עליו אנו יושבים, ואשר השואה היא ודאי חלק מרכזי בהם. על הנייר כולנו מחויבים לערכינו היהודיים, אך מסתבר שמשני הצדדים יש הפרות גסות של המגבלות המוטלות עלינו מתוקף ערכינו היהודיים. הפרה מצד אחד גוררת לכאורה הפרה מהצד השני, ובמקביל כל צד רוצה יותר חשיפה, רוצה יתר קהלים, ולכן הביטוי נעשה יותר ויותר פרובוקטיבי, יותר ויותר מחוץ לקווים המותרים במדינה יהודית ודמוקרטית. על כולנו לסמן גבולות ברורים לחופש הביטוי, כך שסמלי שואה והשוואות לשואה יהיו מחוץ לתחום הלגיטימי, וכל מי שישתמש בהם מכאן ולהבא, יודר מהמחנה שלו, ויורחק ממנו.