בנסיבות החברתיות-פוליטיות הקיימות, טוב שערוץ 14 תפש את מקומו הנכון במערכת התקשורתית. בלעדיו הייתה הנחיתות הקיימת בין שמאל לימין ובין ליברליזם הזוי ליהדות שפויה, נותרת כפי שהייתה במצב בלתי מאוזן. הערוץ הינו "ימני" ו"יהודי" במהותו, בעוד האחרים מצטיירים כאנטי-יהודיים אנטי-ציוניים ובמקרי קיצון אף אנטישמיים. הדבר בולט בביקורתם הארסית כלפי חברי כנסת מהקואליציה או תומכי "ימין" וב"עליהום" המשתקף מדברי הפרשנים. ערוץ 14 הוא כיום "שופר" מחנה הימין במסלולי התקשורת ומכאן חשיבותו הרבה בהסברת הרפורמה ומדיניות הקואליציה. בעוקבי אחר תוכניות האקטואליה והפרשנויות מצאתי כי טעונות הן שיפור יסודי במניעת חזרות תכופות על הדברים ובהצגת המידע האיכותי בבהירות ובתמציתיות. דרושה התמודדות עם הפרשנים בערוצים היריבים תוך שמירת המהימנות, האמינות והדיוק. מסתבר, לשמחתי, שערוץ 14 נמצא בתהליך שיפור הרייטינג שלו - משמע אזרחים רבים מהציבור הימני, הציוני והדתי מוצאים בו עניין ומקור מהימן ומועדף למידע ודיווחים. הווי אומר שציבור רחב מוצא בו ביטוי עדכני וראוי לרחשי ליבו נוכח האנרכיה ו"הצלבנות הפוליטית" שהשתלטה על כל חלקה טובה בתקשורת הישראלית. נוכח הכשל החמור של הקואליציה בדברור מהות הרפורמה המשפטית, הופכת הזמת טיעוני מסבירני השמאל-מרכז (העוסקים בל"פ ולא בדיון ענייני רציונאלי) לצורך חיוני ביותר. במקום שכל ישר מפעילים סוכני האנרכיה דרגות, תארים, פרסום בלתי-רלוונטי או מעמד כלכלי אשר בינם לבין הוכחת טיעוניהם קשר חלש ולעיתים פשוט הזוי. מבחינה זו ממלא הערוץ כראוי את יעודו ומאזן במידה מסוימת את הרוח הרעה ואווירת הנכאים המלאכותית והמבויימת הנוצרות על-ידי יריבי הממשלה והמדינה והמופצות בציבור באינטנסיביות רבה [כך, למשל, מפיץ ה"אקונומיסט" הבריטי דוחות, סיפורים וניתוחים על אודות המהפכה השיפוטית כביכול בגיליונותיו, כאשר החומר נכתב ע"י אנשיל פפר כתב הארץ. חומר זה מופץ א"כ ע"י רשתות מקומיות כעמדות מקוריות של ה"אקונומיסט" - "... איך שגלגל מסתובב לו..."]. במוקד השיח הציבורי עומדים עתה הרפורמה המשפטית, האיום האירני המתגבר בסיוע מלאכי החבלה של מפקדת האנרכיה וגלי הפאניקה האמיתית והמדומיינת מבית מדרשה. אנו צופים במתכונת מוחצנת ומוגברת של "תרגילי" סרבנות ומרדנות שהופיעו על במותינו לאחר מהפך 1977. המהלכים שהחלו ב"מלחמת לבנון הראשונה" תופחים ומכרסמים בלכידות החברתית ובמוטיבציה התכנון הינו ארסי במיוחד וכולל את "מדיניות ההבלגה" של ממשלות השמאל וההרפתקה ה"מיוחדת" של בנט-לפיד (להבדיל מממשלות ה"אחדות" המאוזנות). התפריט הפוליטי-אנרכיסטי בושל בדרגים הגבוהים של סקציית השמאל במערכת הביטחון ותפקידו לבלום את הנטייה הציונית הבסיסית להגיע לריבונות על כל א"י המערבית. הגוננות המופרזת על ירדן, החבלה המתמשכת ביישוב חבל "C" שבמתווה אוסלו, שימור הרשות הפלשתינית עם אבו מאזן בראשה והקשרים הישירים בין מערכת הביטחון לממשל האמריקני הרבה מעבר לנדרש מבחינה צבאית טהורה - כולם הינם חלק מהקשר הקבוע נגד ה"ציונות המגשימה" [את תורת השלבים הציונית הגה בן-גוריון והפעיל כבר במלחמת העצמאות. בנובמבר 1947 קיבל את תוכנית החלוקה (החמישית במספר) שאישרה עצרת האומות המאוחדות, מתוך הבנה שזהו שלב טרום מלחמתי וכי אחרי המלחמה יהיו פני הדברים שונים. במהלך המלחמה נקט מדיניות פליטים ששרתה את תוכנית השלבים, ובמקום לפעול נגד ירדן שהשתלטה אז צבאית על איו"ש דאג לשחרור והשתלטות על כל שטח הנגד בואך אילת, למעלה מ-55% משטח מדינת ישראל דהיום. החלטה זו מנעה באותה שעה את כיבוש ירושלים ועל כך הצר בן-גוריון עד יומו האחרון. המהלך הציוני השיג הישג מכריע במלחמת ששת הימים, ומאז מנהלת מינהלת האנרכיה במלבושיה השונים מערכה מתמדת למניעת השלמתו המדינית-אסטרטגית-חוקתית שתביא עליה את סופה הפוליטי]. אין ספק שארגון האנרכיה שאותו כנראה יזם - ובוודאי גם מוביל אהוד ברק - רואה בעליית קואליציה ימנית לשלטון איום אסטרטגי על האוליגרכיות השליטות ובראשן מערכת המשפט בהנהגתו האידאולוגית של אהרן ברק. אוליגרכיה זו שכל מעייניה בכוח שלטוני, מנכסת לעצמה בכוח הל"פ גם את ההגנה על אופיה הלאומי של המדינה וברוב העזתה וחוצפתה גם את הזכות להגדיר חד-צדדית (בכוח הכסף והשליטה על מרבית ערוצי התקשורת) מה יהיו טיבה וטבעה של מדינה יהודית ודמוקרטית. מכאן שבה ועולה חשיבותו של ערוץ 14 והצורך לחזקו, לשפרו ולהדהדו בכל הכלים האפשריים. ביתר שאת מתבהרת עתה מהותו של המאבק הנוכחי על ההגמוניה בישראל ועל הפרשנות המעשית דהיום להצהרת כוונות של האבות המייסדים ב"מגילת העצמאות" (שאיננה חוק, חוקה או הסדר אידאולוגי-משפטי). שם נאמרו דברים מפורשים מתוך הנחה שהמשכה יהיה בהקמת אסיפה מכוננת שתכתוב חוקה לישראל. כמו-כן נאמרו דברים פחות מפורשים בשאלות יסוד שעתה אנו עומדים לפתחן. מרגע שהימין זכה בבחירות, הקים קואליציה בעלת רוב בכנסת והכין תוכנית עבודה לקדנציה "מלאה" אשר יעדיה בשאלות היסוד אינם עולים בקנה אחד עם אלה של האופוזיציה - החליטה "ממשלת הצללים של האנרכיה", על מאבק מונע או מאבק בלימה. תכנונית וארגונית פועלת היא, ככל הנראה, במנותק מהאופוזיציה. מפלגות השמאל ההיסטוריות נמחקו חלקית בבחירות ועתידות להימחק לחלוטין בעתיד. הנהגת האנרכיה מבקשת למצב עצמה כתחליף היחיד האפשרי לאופוזיציה הפוסט-ציונית (עבודה+מרצ) ולדחוק ממעמדם את לפיד וגנץ. אלה - לפי שעה - מהווים את האופוזיציה הפורמלית, אולם די במערכת בחירות אגרסיבית אחת של אותם כוחות בכדי לדחקם לקרן זווית. הצלחת המאבק נגד הרפורמה המשפטית, בשילוב עם אפשרות החלשה נוספת של נתניהו "הכבול בידיו וברגליו" ע"י המערכת המשפטית המגבה את מהלכי ערוץ פוליטי זה משיקולי שרידות של עצמה - יוצרות אופציה למהפך חוזר לזה של 1977. לכן, מאבק זה הוא "לחיים ולמוות" הפוליטיים של ההגמוניה המשפטית הנוכחית ובאותה מידה גם של שרידיו המפוזרים ומבוזרים של השמאל. אלה כמו אלה חסרים יסודות אידאולוגיים חדשים חזקים ויציבים שיגבו בניית עוצמה לאורך זמן. לכן, הפכה האנרכיה את הדמוקרטיה לדגל אידאולוגי, אלא שהיא מכוונת לדמוקרטיה פוסט-מודרנית ולא לדמוקרטיה ליברלית בסיסית הניצבת בבסיס הגדרתה של "מגילת העצמאות" [מבחינה היסטורית, זו הייתה השקפת העולם של הסוציאליזם דאז]. עובדה זו מוסתרת היטב על-ידי מנהיגותה כשזו אינה טורחת לפרט לאן באמת מועדות פניה. בחיבור בין פוליטיקה, כלכלה, אקדמיה וביטחון, תוך יצירת איום מדומיין אותו היא מכנה דיקטטורה, יוצרת היא לעצמה מסגרת אידאולוגית, שמאחוריה מוסוות מטרותיה האמיתיות: - מהפכת נגד לשלטון הלגיטימי של הימין! לכל האמור לעיל נוסף גם הקרע הקיים בין היהדות שאיננה חרדית או אדוקה - להלן: "הקבוצה האמונית" לחלק האחר של גוש הימין. כיום מהווה הקבוצה האמונית בישראל כ-1.3 מיליון נפש מכלל כ-7.5 מיליון היהודים שבה. יתר האוכלוסייה נמצאת על הרצף שבין אדיקות דתית לבין אתאיזם כשלרובה זיקה מסורתית כלשהי. הרוב הקואליציוני של הממשלה הנוכחית תלוי לחלוטין בקבוצה האמונית. עניין זה בהעדר הסברה נאותה ובהינתן שהמנהיגים הפוליטיים של קבוצה זו אינם זהירים ומתונים בהתבטאויותיהם וציפיותיהם, דוחף קבוצה לא מבוטלת מהרוב היהודי הבסיסי לעבר חיפוש הגנה מפני קלריקליזם או "מדינת הלכה" כפי שנהוג לכנות זאת בחוגים אלה. השמאל ה"מתאדה" פוליטית, וחושש מפני היהדות הינו חלק ממחוללי התרעלה של האנרגיות ההזויות שבמחנה האמור. ברפורמה המשפטית לא קיים כל סיכון כלפי בית המשפט העליון - אם יבין את המניעים לתיקונים המבוקשים וישתף פעולה עם חקיקתם (תוך הערות ופשרות גם מצידו), ולא באשר לאופי המשטר על כי מקורה ברצון המפורש של הריבון ובשליטתו בתהליך. שום צד אינו יכול לנצח במאבק זה באמצעות הפעלת כוח או חרם בלבד. על כן, על הקואליציה להתקדם בשלבים ובליווי הסברה רחבה, עניינית ואיכותית באשר לסיבות הנחיצות ברפורמה, ומדוע אין היא פוגעת בהפרדת הרשויות אלא דווקא מחזירה אותה על-כנה. במתכונת זו ניתן להתקדם בדרך של הדברות מתמדת עם האופוזיציה בשילוב נציגים של מערך האנרכיה [גייסותיו של אהוד ברק מכונים "מערך האנרכיה" בשל האופן בו הם פועלים ובשל חריגתם הגסה מהקונצנזוס היהודי- ציוני הבסיסי של מדינת-ישראל בנושאים מרכזיים כגון "זכות הסרבנות"] אותם היא אמורה לייצג פוליטית. ניתן להתקדם גם חד-צדדית אך הדבר פחות רצוי; אולם בכל דרך אין ערוך לכך שהקואליציה תשכיל לשנות את מאזן האמון הציבורי במעשיה באמצעות פתיחות ושקיפות. מובן ששת"פ עדיף. ראש הממשלה חייב "לקרוא לסדר" את חברי הקואליציה, על כי מלחמת השמועות היא אינטרס של מתנגדי ההֶסְדר והתקשורת. קל לקלקל אמון אך קשה לשקמו. המציאות מחייבת התקדמות והתאמת דרכי הפעולה של המשק לפסים יעילים, מנוהלים היטב ותואמים לצרכים האובייקטיביים של עולמנו העומד להיות מסובך יותר בשנים הקרובות. שתי הסוגיות היסודיות: אופיה של ישראל והסדרי הריבונות הסופיים (גבולות הקבע והשלכותיהם), תעמודנה על הפרק עד אשר יוכרע גורלן בהכרעה לאומית דמוקרטית. קיבוע אופרטיבי-משפטי של ההכרעות - לרבות מעבר מ"מגילת העצמאות" למסגרת-קבע כתובה - מחייב עבודת חקיקה משמעותית. הפתרונות הם: השלמת חוקי היסוד ויצירת מנגנון מקשר ומסנכרן ביניהם או חוקה. היקף החוסרים הקיים בהשלמת מערך חוקי-יסוד שיחליף חוקה לצד החסרונות שבפתרון זה אינו מצדיק את הפתרון החלופי, לאחר 75 שנות עצמאות. בפועל כל מה שיעשה במסגרת הרפורמה הוא פתרון זמני או "מבוא" להשלמת הקיים עד לחוקה. רבים בתוכנו אינם מבינים כהלכה את יסודות הדמוקרטיה הליברלית הקלאסית ולכן יתווסף גם ערך-מוסף חינוכי חשוב לחוויית כתיבת חוקה ואישרורה בתהליך הקוממיות.