זכיתי להיות פעם יועץ לראש הממשלה. טוב, זה היה מזמן כאשר ראש הממשלה היה יצחק שמיר ז"ל. חבר יועצים נאמנים סבב אותו, כל יועץ ותחומו, כל יועץ ומומחיותו. שימשתי כיועץ פוליטי ותקשורתי. יועץ לעומד בראש הממשלה ולמעשה בראש המדינה. והיו גם יועצים לממשלה - כלומר, יועצים שיעצו לראש הממשלה, לשרים, בתחומים שונים. הבולט שבהם היה היועץ המשפטי לממשלה. הוא ישב כמובן במשרד המשפטים, אבל היה "בן בית" בלשכת ראש הממשלה דאז, השתתף בכל ישיבות הממשלה. הוא היה נאמנו של ראש הממשלה ושל הממשלה, וכמובן גם של החוק. קבע את המותר והמסויג מבחינת אמירות ומעשים של הממשלה ושריה, סייע למצוא פתרונות כדי שדברים לא ייעשו בניגוד לחוק.
ברוב המקרים מצא היועץ המשפטי פתרון, מוצא. ידע שעליו לסייע בעצותיו לראש הממשלה, לשרים, לבצע מדיניותם ולא להכשילם. לא להתריס מולם. לא להיות לעומתי. כבוד הדדי שרר בין ראש הממשלה ליועץ המשפטי, השיח ביניהם היה ענייני ומכבד. ראש הממשלה כיבד את מומחיותו של היועץ, וזה כיבד את העומד בראש.
היועץ השתדל לתת עצות "טובות", פתרונות ליציאה מסבך משפטי כזה או אחר. כך גם יועצים אחרים, כל אחד בתחומו. אם הצעתי לראש הממשלה עצה כלשהי בתחום הפוליטי והתקשורתי - כלום "חובתו" הייתה לאמץ אותה? היועץ נימק, הסביר, מדוע כדאי לעשות מהלך כזה או אחר, או להימנע ממנו. ראש הממשלה שקל, שאל, לעתים קיבל את העצה, לעתים לא. וכשלא קיבל, נימק מדוע לא. והיועץ הבין. הרי הוא רק יועץ, לא מי שכופה דעתו-עצתו על הבוס. היועץ גם "העז" למתוח ביקורת על מהלך שגוי, והבוס שמיר ידע להעריך את העמדה או ביקורת שמוטחת בפניו.
העצות בתחום המשפטי הן חמורות ועדינות, יש להן השלכות מרחיקות לכת יותר מעצות של יועץ כלכלי, תקשורתי, או חברתי, למשל. כמובן, אין ערוך חשיבות יש ליועץ הצבאי, קצין בדרגת תא"ל, שמנהל בלשכת ראש הממשלה את כל הקשרים עם גורמי הצבא והאירגונים החשאיים. גם היועץ המדיני נושא באחריות רבה לתחום הרגיש שעליו הוא מופקד. עליו להיות בעל ניסיון, מקושר היטב, מחובר לדיפלומטים, בקיא בחומר, ושותף-החלטות חשובות בתחום. ה"מדיני" או ה"צבאי" שוהה הרבה בחדרו של הבוס, מוסר מידע, מביע דעתו, עוזר בתהליך קבלת ההחלטה. ושוב - ראש הממשלה מאזין, מהרהר, ומקבל החלטה. לא תמיד היא זו המומלצת על -ידי היועץ. אחריות היא שלו.
כל העצות ניתנות ונדונות בחדרי חדרים. דו-השיח בין ראש הממשלה ליועציו תמיד מתנהל באופן דיסקרטי ככל האפשר, כי רק כך ניתן לנהל מדינה, להוביל מהלכים רגישים או להימנע מהם. כמעט אין הדלפות, אין התרברבויות, לפחות בתקופה שאני שימשתי לא רק כיועץ אלא גם כרל"ש. כל יועץ ידע את מקומו, את תפקידו, והוא בראש וראשונה להיות לעזר למי שמקבל בסופו של דבר לבדו את ההחלטות. היועצים נבחרים על-ידיו, הם אנשי אמונו, אבל תמיד משתדלים להציג תמונת אמת, מבוססת על הידע המקצועי שלהם ועל מידע שהשיגו.
היועץ המשפטי לממשלה נבחר על-ידי שר המשפטים של הממשלה המכהנת. רק כך נוצר אמון בינו לבינה. בינו לבין ראש הממשלה או שר המשפטים. כמו כל שורת היועצים, וכמו בכל משטר דמוקרטי, בהתחלף השלטון, גם שורת היועצים מוחלפת, אלא אם כן ראש הממשלה משאיר על-כנו יועץ כזה או אחר. משום-מה לא הוחלפה היועצת המשפטית, שמונתה על-ידי שר המשפטים הקודם, איש האופוזיציה הסערורית (ואין זו שגיאה). לא ייתכן מצב שבו ראש הממשלה משמיע את דברו ומיד שולפת היועצת הלעומתית מכתב-וטו. ומה שחמור יותר - המכתב נמצא בידי התקשורת בו זמנית. וזו כמובן ששה להאדירו, חוגגת על הקרע שאינו ניתן לאיחוי. זה מה שקרה עם מכתבה המתריס של גלי בהרב-מיארה, לאחר נאומו לאומה של ביבי, ובטרם יצא ללונדון. לא בתוכנו חטאה, אלא בהתרסתו הפומבית כלפי ראש הממשלה. כל הנאמר במכתב היה עליה להשמיע ב-פ"א ביניהם, וביחד לטכס עצה איך למרות הדברים הנכונים בעיקרם, יימצא פתרון שיאפשר לראש הממשלה לפעול לפי שיקוליו בלי להפר חוק.
אלא שגלי בהרב-מיארה אינה נקייה מ"מחויבותה" למי שמינה אותה. על עצם התאמתה לתפקיד יעידו מומחים למשפט, ואינני ביניהם. היא אינה בחירתו של ראש הממשלה המכהן. אין ביניהם כל שיח, אינה משתתפת בישיבות הממשלה ורק משגרת מכתבים שמודלפים מיד לתקשורת. אין מנוס, אם כך, אלא שתתפטר, שאם לא כן על ראש הממשלה לפטרה, ולמנות לממשלה יועץ משפטי שלא מכתיב ולא מדליף.