החוגים המתנשאים של האוליגרכיה השלטת בישראל מתייחסים לעצמם בביטויי ערך-עצמי מופרזים או חסרי-יסוד. אחד מהם הוא "החוגים הליברלים", "הצד הליברלי" או "הסקטור הנאור" ודומיהם. מבחינתם אין צורך להסביר מיהו ליברלי או מהו נאור ומדוע, שהרי הם "עשו כבר את העבודה" בעצם העובדה שייחסו זאת לעצמם באורח חד-צדדי. למען האמת הדבר אינו צריך להפתיע את הציבור המדורג "נורמטיבי" - לא בישראל ולא במדינות אחרות שבהן פשה הריקבון המתנשא של קבוצות-רהב אלה. לרוב הציבור בישראל ברור שהן אינן רואות את העולם כהווייה מורכבת ורבת-פנים אלא כסביבה שנועדה לשרת אותם ואת גחמותיהם. בכל זאת ארשה לעצמי לשלול תזה מופרכת מיסודה זו עד אשר יוכיחו אותה אמפירית, כמקובל. הוכחה כזו נדרשת בעולם המציאותי ולא במרחבי העולם האקדמי האליטיסטי ולשם כך חייבים להסכים תחילה על עולם מושגים ושפה אחידים למוכיחים ולמבקריהם גם יחד - דבר שהם אינם ששים לעשות.
במאמרו "על הצד הליברלי לדרוש חוקה....",
1 גורס לחובסקי במשתמע שאחד המבחנים החשובים של חוקה (לישראל?) צריך להיות קביעה מפורשת שחובת האזרחים היא לתרום בצורה שווה. לכאורה מדובר בערך חברתי מובן מאליו שנובע גם מניסוח "מגילת העצמאות" שאיננה חוקה ואיננה מסמך משפטי. אם כך מה הועילו חכמים, הפעם ?! - לדעתי: מאומה. הדברים מבטאים דרך מחשבה סכמתית שאומרת: "אני אחיה במגדל השן האקדמי שלי ומתוקף היותי מדען מועיל אקבל זכויות ה"מתאימות" לדרג (מילייה) החברתי שלי; אזרחים אחרים שיחיו בעוני או כמעט בחוסר-כל - שהרי איננו חברה שוויונית באמת - "יחויבו לתרום לחברה בצורה שווה" - האמנם? מי וכיצד יקבע מהם האקוויוולנטים ברי ההשוואה?!
על הסתירה היסודית והבלתי מתקבלת על הדעת הזו, עמדה כבר בראשית המאה ה-20 התנועה הקומוניסטית ברוסיה הסובייטית. בכדי לסבר את האוזן כבר אז, ניסחה התנועה את המניפסט הקומוניסטי שאחד מ"תרגומיו" המעשיים היה: "כל אחד יתרום לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו". נוסח זה ביקש לייצר שוויון אזרחי, אלא שהקדים בהרבה את לחובסקי בכך שהבין שלא כל בני האדם נולדו שווים ועל כן צדק אזרחי, אנושי וחברתי אינו יכול להיות סכמתי. הפגם המהותי בגישה "השוויונית-פיקטיבית" שלחובסקי מאמץ לעצמו הוא שאין שיווין אמיתי וכי את קריטריוני המדידה מבצעת אותה שכבה שלטונית מתנשאת. אינני מופתע שהוא אינו מעכל את עובדת היות כל חברה - מורכבת הרבה יותר ממה שמקובל וחשוב בהיכלי השן האקדמיים או במודלים התאורטיים המשקפים את האקטואליה השוטפת. לשם כך צריך לצמוח במקומות הפחות מקובלים והפחות נחשפים לתקשורת או להיות מוכן לצאת אליהם וללמוד את המציאות מכלי ראשון. יסוד המשבר הנוכחי הוא בכך שמחוללי הציונות הבינו זאת על כי רובם נולדו כיהודים גלותיים ואילו יפי-הנפש המקומיים שהחליפום, מעולם לא חוו גלות וחלקם אף לא ראו בעיניהם כיצד מכלה היא כל שאר-רוח באלה הנתונים ל"מרותה".
עד כאן סוגיית העדר השוויון האינהרנטי בין שכבות האוכלוסייה. מכאן יש לבחון את הגדרת ה"מדינה" ותפקידיה החברתיים כמו גם להבין מהי מדינה יהודית, מה מקומה של דמוקרטיה בה ובאיזו דמוקרטיה מדובר. מדבריו של לחובסקי אני למד ששאלות אלה כלל לא העסיקוהו עת כתב את המאמר. התפקיד שנטל על עצמו היה לבטא את דרישת האליטיזם החדש בישראל שיניחו לו להמשיך ולשמר את מעמדו תוך כדי בלימת החלק האחר באוכלוסייה (הרוב המספרי) "להתגנב" לעבר הצטרפות לאותה אליטה. שהרי ברור לכל שהמדינה והחברה לא תוכלנה להתקיים ללא "חוטבי עצים ושואבי מים". ואם יהפכו אלה - רחמנא-ליצלן - לאליטה - אנה באה זו? אכן, התמונה מתחילה להתבהר.
באמירות "מבוססות" על דעה אחת או שתיים, מניסיונות התמודדות אינטליגנטיים חלקיים במדינות כהודו ואירלנד עם סוגיות דומות,
2 מספר הוא לנו שבהן נוצרו מנגנונים כדי "...לדחות ולטשטש הכרעות-עומק". נראה שכלל אינו מעלה על דעתו ששתי המדינות חוו תהליכי "סופר-עומק" של קוממיות וריבונות בערך באותו לוח זמנים כמו ישראל. מעניין במיוחד לראות שחרף השונות ביניהן במספר האוכלוסין (אירלנד עם כ-5 מיל' נפש - סדר הגודל של ישראל - והודו כ-1.5 מיליארד נפש!) נעו הן לאורך מסלול התפתחות דומה לשלנו שחייבן להימנע מפתרון תאורטי אגרסיבי בראשית דרכן העצמאית; הראשונה בשל היותה חלק מהממלכה המאוחדת והשנייה כמושבת-כתר. אלא שהדיון העולה איננו מהותי אלא פוליטי שבו שיקולים רחבים או "צדדיים" אינם חלק מהדיון.
עוד שגיאה בקביעתו כי: "ישראל הוקמה מכוח החלטת החלוקה של האו"ם... . הצהרת העצמאות מלמדת אותנו כיצד ראו זאת המייסדים: "ישראל קמה מכוח הכרזתה של 'מועצת העם' וכוננה על-פי הנוסח הרשום בה כך": 'זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל'.
"מגילת העצמאות" מדברת גם על כינון אסיפה מכוננת שתכין חוקה - מהלך שטרם בוצע עד ימינו אלה. אין סיבה אובייקטיבית שמצדיקה הימנעות מכתיבת חוקה במשך 75 שנות עצמאות. התקופה כולה נחלקת לשלוש וחצי תת-תקופות: 1948 - 1977 (הגמוניה סוציאל דמוקרטית), 1977 - 1996 (תקופת מעבר, שלטון ימין-שמאל משותף), 1996 - 2002 (מעבר להגמוניה של הימין) 2002 - 2023 (רובן בהגמוניה של הימין). לכול הזרמים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית זימנה חלוקה זו יותר משעת כושר אחת ליזום חקיקת חוקה. קוצר הרוח הנוכחי הוא גחמה פוליטית שמקורה בתחושה שהבחירות האחרונות מייצבות מציאות דמוגרפית-פוליטית חדשה בישראל. מציאות זו שמרמזת על אפשרות להיווצרות הגמוניה חדשה היא שהדליקה את המבערים האחוריים ברצונו של השמאל-מרכז בישראל להגיע לייצוב חוקתי. בדרך לשם - וזאת הוא אינו אומר במפורש - מבקש פרופ' לחובסקי לעצב וא"כ לייצב בכתובים שני מהלכים היסטוריים:
ויתור מדיני על יהודה ושומרון ועיגון הסניוריטי של בית המשפט העליון במערכת הדמוקרטית הישראלית. (כלומר: הורדת הריבון הנוכחי (העם) מגדולתו כרשות מחוקקת ומעצבת ערכים והפיכתו לאסקופה נדרסת של בג"ץ); אסור ששני הדברים הללו יקרו.
לצערי, מכאן ואילך חדל המאמר להיות ניסיון לניתוח אובייקטיבי של המציאות והופך ל"שופר פוליטי" במערכת המשומנת היטב של מנגנון האנרכיה במטרה לבלבל את הציבור ולהפחידו; אין בינו לבין המציאות קשר ממשי. בשלב זה מכוונים מהלכי החקיקה בכנסת לתקן לקונות שהחדיר בג"ץ לפרקטיקה המשפטית בישראל באופן לא חוקי (אינן מעוגנות בחוקי הכנסת) בחצי היובל האחרון. האופוזיציה "בהשראת" האנרכיה נמנעת מהשתתפות בתיקונים אלה אך אין להניח לכך ליצור מציאות של תכתיבים לכנסת ולממשלה הנבחרות.
חוקה היא דבר נכון וטוב לייצוב הממשל ועולם הערכים המדינתי-לאומי המשותף. אך על-רקע השונויות האידאולוגיות ועולם המושגים המבולבל אצל רוב הציבור, התהליך ארוך ומפותל שסופו במשאל-עם, שגם הוא אינו פשוט. אינני יודע למה התכוון הכותב ב"אמנה בצורה". הניסיון מלמד שבכל המקרים שבהם אומצה חוקה בדמוקרטיות דינמיות, עברה היא שינויי התאמה שונים במשך השנים, רובם ב-100-50 השנים הראשונות.
המקרה האמריקני הוא דוגמה קלאסית לכך עם 42 תוספות ושינויים שרובן חוקקו ב-100 השנים הראשונות שלאחר אשרורה. מבלי שנעמיד חוקה מסודרת למבחן המעשה ובמקומה נתפור את המסמך בשלבים ובמעשה-טלאים שאינו נותן מענה שלם לדילמות המדינה, יפגע עיקרון השילוב המדינתי לפיו כולם חיים לפי אותם כללי משחק, מבנים פוליטיים וחוקי אכיפה.
סוגיות יסוד כגון: גבולות הריבונות של ישראל ועליונות החוק (רצון הריבון) על הפסיקה (פרשנות בית המשפט), תצטרכנה להיקבע בהליך דמוקרטי תיקני לפני חתימת הנוסח הסופי של החוקה,3 שאם-לא-כן, תהפוך החוקה לסלע מחלוקת ופיצול במקום למסגרת מגבשת. 