מובס ומותש התייצב הלילה בנימין נתניהו מול הקהל, וחזר לתאר את "משפט שלמה" התנ"כי בלי שהשלימו, ולא יכולתי להחליט לעצמי אם הוא יותר שקרן מדמגוג או להפך. לולא ידעתי כי תרבות "הסמולנים" זרה לו הייתי מתארו במילותיה של המשוררת רחל - "דקל שפל צמרת". מאוד שפל צמרת. קרן מרציאנו, בגיבוי מיונית לוי, אמרה את הדברים בפשטות: הרי מה שביבי הסכים לו עתה התבקש לעשות לפני זמן רב בלי התופעה (המסוכנת) של הסרבנות ובעוד מיליארדים רובצים במשק הישראלי ולא מועברים לחו"ל. מה ביקשו ממנו ומשני "זנבות האודים העשנים הללו" בפוליטיקה הישראלית יריב לוין ושמחה רוטמן אם לא לחדול מבולמוס החקיקה ולנהל משא-ומתן בלי אקדוח של ההצבעות בכנסת המכוון לעבר הרקה של האופוזיציה? ביבי מבין רק את שפת הכוח, ולכן האומה הפסידה כה רבות כדי להגיע הלילה אל נקודת ההתחלה. כאותו לקוח בבנק, שהכספר ניסה לשכנעו ולא צלח עד שעבר לחדרו של המנהל. זה סטר פעמיים על לחיו והלקוח ניאות לשנות את גישתו. בשובו לכספר נשאל מה במפגש עם המנהל שכנע אותו לשנות את גישתו? והשיב: "המנהל יודע להסביר". כך גם ביבי. 12 שבועות של הפגנות מזהירות, והוא התרסק אל נקודת ההתחלה. לפתע הוא נרגש. ממלכתי. "של כולם". אך עדיין בעזות מצחו יש לו טענות אל שר הביטחון יואב גלנט, אשר הדחתו עוררה תדהמה בכל רחבי המדינה ובמסדרונות הפנטגון בוושינגטון, ויתרה מזאת - בחוצפתו הוא מאיים שישאיר אותו על מכונו רק אם יתפטר מהכנסת. לא יקום ולא יהיה, וסביר להניח כי הנבון בשרי הממשלה הזאת אריה דרעי יישר את ההדורים בלי התשלום המכוער שתובע ביבי לצרכיו האישיים. ניהול מהלכיו של נתניהו לכינון דיקטטורה חשף את הירידה התלולה בכושרו הביצועי. בניתוקו מן הציבור - לרבות תומכיו - לא רק מעד אלא הותיר נכלמים את כל שרי וחברי סיעתו שהגנו עליו בתופים ובמחלות, ובדיעבד כפה על לוין ואיתמר בן-גביר להיחשף כתאבי שררה ומנעמי השלטון, שכן לא התפטרו גם כשהוא "זרק אותם לכלבים". לא בדיוק, רק כמעט. שכן בן-גביר סחט ממנו התחייבות להקמת משמר לאומי, וזה פגע ממאיר בפני עצמו. לוין, כפי שצוטט בערוץ-12, השיב בשלילה עצובה לשאלה "התחיינה העצמות היבשות האלה"? הוא לא מאמין שביבי יחזור להפיכה המשטרית, וחש כי נתניהו נכנע, ומי כמותו מכיר את מנהיג הליכוד? (רק שאם כן - מדוע נשאר על-כנו? מכונית? לשכה? נושאי כלים? בלי עקרונות?) במצב זה לא נפעמתי כאשר הכריזה יונית לוי כי צפויות תוצאות דרמטיות לשני סקרים שערך מנו גבע בעבור הטלוויזיה. ביבי יצא וידו על התחתונה בכל הקשור לניהול הממשלה, ומשבר ההפיכה המשפטית במיוחד, והליכוד היה מאבד שבעה ח"כים אילו נערכו הבחירות עתה. בנסיבות אלה נענו הן בני גנץ והן יאיר לפיד - כמעט בעל כרחם - ליוזמה לנהל משא-ומתן על ההפיכה המשפטית. אומנם קיים חשש כי שוב יעלה בידי נתניהו לסוב אותם בכחש כפי שנהג בגנץ, אך ברור לחלוטין כי לא הייתה להם ברירה אלא אם כן היו מאכזבים ציבור גדול כאוקיינוס אשר תמך במחאה אבל לא נטל בה חלק פעיל. והמחאה? מה עליה? ציבור פטריוטי-דמוקרטי אדיר גילה את עצמו, ובעצמו, עוצמה אדירה שלא תבוא לביטוי אלא אחת לשנים רבות. עתה הוא פעלתני ולוהט, ושלשום בערב התרוננו לראותו בנתיבי איילון מוחה על פיטוריו ההזויים של גלנט, וייתכן כי אין למצות עוד את המאבק בסיכול ההפיכה השיפוטית בלבד. כפי שמרבה לומר בימים אלה מי שהיה ניצב במשטרה ומועמד לראשות עיריית חיפה עורך הדין יעקב בורובסקי - ידיד קרוב, לגילוי נאות - שחוזר על ארבע האותיות פעם אחר פעם: "חוקה. חוקה. חוקה". אפשר כי זה היעד ההיסטורי הבא של תנועת המחאה תוך מאמץ להגיע להסכמה רחבה, שתכלול גם חלק ניכר מן הציבור הדתי החושש מפניה, שכן הוא סבור שזו ניתנה כבר על הר סיני.