השאלה היא למה אנו מתכוונים במילים "מרד גטו ורשה". המחשבה המקובלת מדברת על התקוממות הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקודו של מרדכי אנילביץ, בו התאגדו תנועות הנוער של השמאל, ולצידו האיגוד היהודי הצבאי (אצ"י) של התנועה הרביזיוניסטית הימנית. שני גופים אלו לחמו בנשק חם נגד הגרמנים, השיגו הצלחות מפתיעות בימים הראשונים של המרד אך לאחר מכן נאלצו לסגת לבונקרים או לצאת מהגטו לצד הארי דרך תעלות הביוב. מרד זה נמשך, בהפסקות, כשבועיים. מהרגע בו הגרמנים עברו לטקטיקה של שריפת בתי הגטו, לא היה למעשה למורדים נגד מי להילחם, כי אויביהם הפגיזו והציתו ממרחק. חלק שני ומשמעותי מאוד של המרד היה מה שמכונה "לוחמת הבונקרים". 50,000 היהודים שנותרו בגטו הסתתרו במרתפים, עליות גג, חדרים נסתרים ועוד, וסירבו בתוקף לצאת כפי שדרשו הגרמנים. גם בשל כך עברו הגרמנים להצתה שיטתית של הגטו, ואף הזרימו גזים דרך פתחי הבונקרים שגילו. לוחמה פסיבית זו נמשכה בעיקרה קרוב לחודש, אך שרידים של יהודים המשיכו להסתתר ולהוות מטרד לגרמנים במשך מספר חודשים. התפישה לפיה מרד גטו ורשה נמשך חודש, מבוססת על כך שהוא פרץ ב-19 באפריל 1943, וב-16 במאי הורה מפקד הכוחות הגרמניים, הגנרל יורגן שטרופ, לפוצץ את בית הכנסת הגדול כאות לדיכוי המרד. אלא שבפועל, כאמור, פינוי הגטו משרידי יושביו נמשך לאחר מכן. התשובה לשאלה מהו כישלון, היא תוצר של תשובה לשאלה הפוכה: מהי הצלחה? או ליתר דיוק: מה היו היעדים? גם את שאלת הצלחתו או כשלונו של מרד גטו ורשה יש לבחון בצורה זו, שכן מטרותיהם של שני הארגונים המורדים היו שונות. חברי אי"ל ביקשו למות תוך כדי לחימה ולהציל את הכבוד היהודי, בעוד חברי אצ"י תכננו שלפחות חלקם יצליחו לצאת מן הגטו ולנסות לשרוד. השריפה השיטתית של הגטו הביאה לכך שלוחמי אי"ל התקשו עד מאוד להגשים את מטרתם הראשונית, ולבסוף החליטו לנסות ולצאת לצד הארי של ורשה; רק כמה עשרות מתוכם הצליחו. לוחמי אצ"י ברובם הצליחו לעבור לצד הארי, כפי שתכננו, אך כמעט איש מהם לא שרד עד סיום המלחמה. ואילו האזרחים נרצחו תוך כדי דיכוי המרד או נלכדו ונשלחו למחנות. מרד גטו ורשה לא הביא להפסקת הגירושים ולכל היותר כמה אלפים מבין תושביו שרדו עד תום המלחמה. מבחינה זו הוא נכשל. אך מבחינת הצלת הכבוד היהודי, אין ספק שהוא נחל הצלחה כבירה והפך לסמל בינלאומי של עוז רוח וגבורה אל מול מוות בטוח.