גפרור. זה מה שהרג את טוסיה אלטמן. לא אלפי קילומטרים של מסעות מסכני חיים בין גטאות פולין וליטא. לא הלחימה נגד הגרמנים בגטו ורשה. לא הגז שהזרימו הללו לבונקר ברחוב מילא 8. לא הצעידה בתעלות הביוב אל הצד ה"ארי" של העיר. גפרור שהשליך אחד מלוחמי המחתרת, לאחר שהצית סיגריה במפעל הצלולואיד בו התחבאו כמה משורדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). בן-רגע עלה הבית כולו בלהבות. שישה לוחמים נהרגו. אלטמן נכוותה בכל חלקי גופה, נתפסה בידי הגרמנים, הובאה לבית חולים ונפטרה ב-26 במאי 1945 אחרי שלושה ימי ייסורים. טוסיה נולדה ב-24 באוגוסט 1919 בביתם הציוני של אנקה וגוסטב אלטמן בעיר ליפְּנוֹ שבפולין, הצטיינה בלימודיה ובגיל צעיר הצטרפה לתנועת השומר הצעיר בה התקדמה במהירות; בגיל 16 ייצגה את הקן המקומי בקונגרס העולמי הרביעי של התנועה. בשנת 1938 התכוננה לעלות ארצה, אך דחתה את העלייה כאשר הופקדה על החינוך בהנהגה המרכזית של השומר הצעיר בוורשה. עם פרוץ המלחמה ברחו בכירי התנועה מזרחה, וכאשר נכנסו הסובייטים למזרח פולין על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ - המשיכו לווילנה בליטא העצמאית-דאז. אלטמן קיבלה הוראה לחזור לוורשה. משם יצאה לארגן את סניפי התנועה ברחבי המדינה ולעודד את חבריה, בנסיעות שהפכו למסוכנות יותר ויותר למרות שערותיה הבלונדיניות, הפולנית השוטפת שבפיה והמסמכים המזויפים שבידיה. בדצמבר 1941 נסעה אלטמן שוב לווילנה; בדרכה חזרה עברה בערים נוספות במזרח פולין והביאה עימה לבירת פולין ידיעות על ההשמדה ההמונית, אם כי הללו התקבלו בספקנות. היא המשיכה לנסוע לגטאות והניחה בקרב בני הנוער את היסודות להתנגדות. לאחר הגירוש הגדול מוורשה (יולי-ספטמבר 1942) הוקם אי"ל ואלטמן הייתה בין מייסדיו. ב"גירוש הקטן" של ינואר 1943 נלכדה אלטמן ונלקחה ל"אוּמְשְלַגְפְּלָאץ" - כיכר הגירושים ממנה יצאו הרכבות למחנות - אך שוטר יהודי בשליחות השומר הצעיר הבריח אותה ממנה. אלטמן ואריה וילנר נשלחו לצד ה"ארי" של ורשה כדי ליצור קשר עם שתי המחתרות הפולניות - אַרְמִיָה קְרָיוֹבָה הכפופה לממשלת פולין הגולה וארמיה לוּדוֹבָה הקומוניסטית - בניסיון להשיג תמיכה ונשק. המאמצים ברובם עלו בתוהו בשל סרבנותן של שתי המחתרות, אם כי הם הצליחו להשיג מעט נשק מגורמים פליליים. במארס 1943 נלכד וילנר, עבר עינויים קשים אך לא דיבר; אי"ל הצליח לחלץ אותו ולהחזירו לגטו. מחשש שתילכד גם היא, חזרה אלטמן לגטו ויצחק צוקרמן נשלח לצד ה"ארי". עם פרוץ המרד ב-19 באפריל 1943 שימשה אלטמן בעיקר כמקשרת - הן בין עמדות המחתרת והן בין המפקדה בגטו לבין צוקרמן. כאשר עברו מרדכי אנילביץ וחברי המפקדה לבונקר ברחוב מילא, קישרה אלטמן בינם לבין בונקר הפצועים בו שהה וילנר. לאחר שהועבר וילנר לבונקר המפקדה, עסקה אלטמן בהצלת לוחמים אשר נלכדו בבניינים שהציתו הגרמנים בצורה שיטתית, במטרה להוציא ממחבואיהם את רבבות היהודים שסירבו להתייצב לגירוש. אלטמן הייתה בבונקר ברחוב מילא כאשר הגרמנים גילו אותו ב-8 במאי והזרימו פנימה גז. אנילביץ ורוב חבריו התאבדו, ושישה בלבד הצליחו להיחלץ; אלטמן הייתה ביניהם. הם הצליחו להגיע, פצועים מהגז, אל קבוצת הלוחמים בראשותם של צִבְיָה לובטקין ומָארֶק אֶדֶלְמָן, ומשם עשו את דרכם דרך תעלות הביוב אל מחוץ לגטו. הקבוצה מצאה מקלט במפעל הצלולואיד בשכונת פראגה, לשעבר לב יהודי פועם בוורשה, ושם גם הסתיים מסעם.