כאשר מדובר בהשקפות עולם כה מנוגדות, יהיה זה תמים להניח שעוד דיפלומטיה תבטיח את השלום – מדגיש אקונומיסט. פגישתם של ג'ו ביידן ושי באינדונזיה בנובמבר שעבר הרפתה את המתח, אבל ההיגיון הפנימי של העימות הגדיל אותו עד מהרה. משבר בלון הריגול הראה ששני הנשיאים צריכים להיראות קשוחים בזירה הפנימית.
ארה"ב רוצה שסין תנקוט צעדים לניהול היריבות, כמו למשל קו אדום ונהלים בתחום הגרעין, אבל סין סבורה שהיא הצד החלש: מדוע להיכבל בנהלים כאשר מתייחסים אליך בבריונות? דבר אינו מרמז שהמתיחות תפחת. הבחירות בארה"ב ב-2024 יוכיחו שהעוינות לסין היא דו-מפלגתית, בעוד שי ניצב בפני האטה כלכלית למרות שקישר את הלגיטימיות שלו למדינה חזקה ומתעוררת.
כאשר הן ניצבות בפני יריב כזה, על ארה"ב ובעלות בריתה לדבוק בשלושה עקרונות – מציע אקונומיסט. הראשון: להגביל את הניתוק הכלכלי, אשר להערכת קרן המטבע יכול לעלות בין 0.2% מהתמ"ג העולמי לבין שיעור עצום של 7%. סחר בתחומים שאינם רגישים מסייע לקיים קשר שגרתי בין אלפי חברות ומצמצם את הפער הגיאו-פוליטי. את נשק האמברגו יש לשמור לתחומים רגישים, שהם המיעוט בסחר האמריקני-סיני.
העיקרון השני הוא להפחית את סיכויי המלחמה. שני הצדדים לכודים ב"דילמת ביטחון", בה הגיוני להתבצר בעמדתך גם אם היא גורמת לצד השני לחוש מאוים. המערב צודק כאשר הוא מגביר את כוחו אל מול האיום הסיני הגדל; החלופה היא קריסה של הסדר באסיה אותו מובילה ארה"ב. אבל ניסיון להשיג דומיננטיות סביב נקודות התלקחות כמו טייוואן עלול לגרום לתקריות שייצאו משליטה. לשם כך יש צורך בתבונה ובאיפוק של פוליטיקאים בשני הצדדים.
העיקרון השלישי: ארה"ב ובעלות בריתה צריכות להתגבר על הפיתוי לפעול בצורה שתגרום להן להיראות כמו סין. לחברות ליברליות ומשקים חופשיים יש יתרון גדול בעימות הזה: יש להם סיכוי טוב בהרבה ליצור יזמות, עושר ולגיטימיות בבית ומחוצה לו. אם ארה"ב תדבק בערכי הפתיחות, השוויון ושלטון החוק, יהיה לה קל יותר לשמר את הנאמנות של בעלות בריתה. המאבק שיעצב את המאה ה-21 אינו רק בין נשקים ושבבים, אלא גם בין ערכים.