"החובה להתנדב" - צמד המילים הללו נחלץ הפעם מאחיזתו של האוקסימורון המובהק הזה - דבר והיפוכו - כדי להתחבר אל החיים עצמם, שהם חזקים יותר מכל תבניות לשון וחוקי שפה, שבימים כתיקונם שולטים בשגרת המחשבה שלנו.
אתה שומע מקצה העולם ועד קצהו את הטענה הנחרצת, שלפיה הטייסים המתנדבים יכולים לסרב לטוס וזאת מעצם העובדה שהם עושים זאת בהתנדבות, ואין בעולם המשפט - או לפחות בתוך העדר הממושמע של הפרופסורים למשפטים - צדיק אחד שיפצה פה ויסטה מהשורה הזו.
כי אין איש שיטען את המובן והמתבקש מאליו - את מה שמלמדים חרטומי המשפט, ואת מה שפוסקים השופטים כדבר שבשגרה, והוא - הטענה המשפטית הידועה המסתכמת במילה אחת בודדה: הסתמכות!
מכוח גורם ההסתמכות, הטייסים המתנדבים - ודאי כקבוצה מאורגנת - חייבים להמשיך ולהתנדב. ממש כך! כי הציבור, כצרכן ביטחון, הסתמך עליהם שהם יגנו עליו בעת הצורך. הציבור הסתמך על הטייסים, שביום פקודה הוא לא יעמוד בפני שוקת שבורה.
כי זאת לדעת: הציבור השקיע בטייסים הללו הון כסף כדי להכשירם במשך שנים לתפקיד הייחודי שהם התמחו בו. והכסף הזה הושקע בטייסים - תוך הסתמכות על-כך שהם יגנו על הציבור ביום פקודה - גם כמתנדבים ככל שהם חיוניים למשימה.
במילים אחרות - וזה העניין כאן - הטייסים המתנדבים יצרו אצל הציבור מצג וציפייה שהם ימשיכו להתנדב גם ביום פקודה. כלומר, הטייסים המתנדבים - כתוצאה מהמצג והציפיה שהם יצרו בלב הציבור - גרמו לציבור להסתמך עליהם, שבעת הצורך הם יגנו עליו.
אומרת פרופ' דפנה ברק ארז - כיום שופטת בית המשפט העליון - במאמר מקיף שעוסק בדוקטרינת ההסתמכות על היבטיה השונים:
-
"מי שמתחיל במעשה הצלה בהתנדבות עשוי להיות מחויב להמשיכו. הסבר אפשרי לכלל זה הוא, שתחילת הצלה יוצרת מצג כלפי כולי-עלמא, שלפיו אין צורך בהתערבות נוספת [כדי להציל]... האחריות מוטלת בשל ההסתמכות על המצג שיצרה פעולת ההצלה או העזרה".
עד כאן הציטוט.
אבל יתרה מכך, ממאמרה של השופטת ברק עולה בבירור, שההסתמכות אינה חייבת לחול רק על מצב שבו מעשה ההצלה כבר החל בפועל, אלא די גם בכך שמעשה ההצלה טרם החל - אך נוצר מצג שיוצר ציפייה (וכדבריה "אשלייה") שתתבצע פעולת הצלה בעת הצורך בעתיד.
ולענייננו, הטייסים המתנדבים - בעצם התנדבותם - יצרו אצל הציבור מצג וציפייה, שהם ימשיכו להגן עליו - גם בהתנדבות ככל שהדבר חיוני, ולכן הם מחויבים להמשיך ולהתנדב (והדבר כולל, כמובן, אימונים כדי לשמור על כשירות מבצעית), מכל שכן, שאין הטייסים רשאים להסתלק מהתנדבותם כקבוצה מאורגנת.
ומאליה עולה שאלה נוספת: הטייסים המתנדבים טוענים שהם לא מוכנים לטוס ולשרת שלטון שאינו דמוקרטי, ולכן, משום היותם מתנדבים, זכותם לסרב לטוס. ובכן, מה ההבדל לעניין זה בין הטייסים המתנדבים לבין טייסי צבא הקבע? האם הטייסים המתנדבים מתיימרים לטעון כאן, שבניגוד אליהם - לטייסי הקבע אין זכות לסרב לטוס ולשרת שלטון שאינו דמוקרטי? האם הטייסים המתנדבים טוענים כאן לזכות עודפת על-פני טייסי הקבע?
ובהקשר זה, הטייסים המתנדבים טוענים שזכותם לסרב לטוס גם כדי להימנע מחשש, שבהעדר בית משפט ישראלי עצמאי - יוגש נגדם כתב אישום לבית הדין בהאג. זו כמובן טענה כבדת משקל אבל כמובן שהיא איננה נוגעת רק לטייסים המתנדבים, שכן החשש מכתב אישום בהאג הרי הוא מונח גם לפתחם של טייסי הקבע ומבחינה זו אין הבדל בין הטייסים ללא קשר לאופן העסקתם.
הוא ששאלנו: האם הטייסים המתנדבים טוענים כאן, שמשום היותם מתנדבים, יש להם זכות עודפת על פני טייסי הקבע?
ומכל מקום, הטייסים המתנדבים טוענים, כאמור, שזכותם לסרב לטוס נובעת משום עובדת היותם מתנדבים, ולא היא - כפי שראינו לעיל.
יודגש, טייסים הינם בעלי מקצוע חיוני וייחודי מבחינה זו שהוא נרכש במשך שנים ומחייב התמחות מיוחדת, וכתוצאה מכך הציבור תלוי בהם תלות מוגברת. שכן, להבדיל מבעלי מקצוע אחרים שניתן להחליפם באחרים תוך זמן קצר, לטייסים אין תחליף שניתן להכשירו מיד. התוצאה היא שהתלות המוגברת הזאת, בהעדר תחליף מיידי, מעניקה לטייסים כוח ועוצמה רבה ביותר - ודאי כקבוצה מאורגנת - עוצמה שעלולה להיות מנוצלת שלא כראוי כמנוף לחץ הפועל בנסיבות שאין לקבלן - כפי שנראה להלן.
וכאן אנו מגיעים ללב העניין: הטייסים המתנדבים טוענים, כאמור, שהם אינם מוכנים לטוס ולשרת שלטון שאינו דמוקרטי. אבל הרי מי שזקוק להגנתם הוא לאו-דווקא השלטון בתור שכזה, אלא הציבור הרחב והבלתי מעורב שלא חטא במאום, הלא כן? כך למשל, אם אויב חיצוני כלשהו יוריד חלילה על הציבור מטר של טילים ורקטות, ובכן - האם הטייסים הסרבנים יהיו רשאים, במצב שכזה, לשבת על כפות ידיהם ולא להחלץ להצלת הציבור התמים שלא חטא?
ובמילים פחות אקדמיות: האם הטייסים הסרבנים - במסגרת מאבקם כנגד משטר רודני - רשאים להשתמש בציבור הרחב והתמים, הזקוק להגנתם, כמנוף לחץ וכקלף מיקוח? האם הטייסים הסרבנים רשאים להחזיק בבני הציבור התמים כבני ערובה כדי ללחוץ באמצעותם על המשטר הרודני כדי להחזירו למסלול דמוקרטי? שהרי זו ככלות הכל תמונת המצב - גם אם הטייסים מעדיפים לטמון ראשיהם בחול ולא לראותה.
ויודגש, השימוש בציבור התמים כקלף מיקוח איננו מחייב מימוש האיום שלא לטוס. שכן, גם איום בלבד שלא לטוס מהווה שימוש בציבור התמים כמנוף לחץ וקלף מיקוח, והדברים ברורים מאליהם, וזאת - גם בלא להיזקק למילים ולהגדרות המפורשות של החוק.
