אוטובוס התיירים הקטן עצר בחריקת בלמים. הוא נטה במהירות לשולי הכביש כשהוא מעלה בסטייתו הפתאומית ענן אבק סמיך. מיד לאחר מכן נשמע רעש פיצוץ עז שטלטל את האוטובוס והחריד את יושביו. הוא נטה אחורנית והתיירים המבוהלים קמו ממקומם והביטו זה בזה. 'מה זה היה'? צעקו חלקם באנגלית. הישראלים שביניהם זרקו לחלל האוויר: 'אולי זה פיגוע... מי יודע'? 'תירגעו בבקשה', פנה המדריך החביב בקול הרגוע ביותר שיכול היה לגייס לנוסעים המבוהלים. 'הנהג המקצוען שלנו הרגיש שישנה תקלה רצינית ברכב, ולכן הוא עצר בפתאומיות. מיד נבדוק מה קרה'. הנהג והמדריך ירדו במהירות מהאוטובוס ורכנו לעבר צידו האחורי, מנסים לאמוד את הנזק שנגרם, ולהבין את פשר התקלה. חלק מיושבי האוטובוס החלו גם הם לרדת ולהתגודד סביבם. היה זה יום חם ולח של חודש אוגוסט באי רודוס, אי-הולדתה של רוזה, ממנו גורשה עם משפחתה בחודש מאי 1939. לא כך תכננה רוזה את הטיול היומי עם נכדתה מאיה, ל'עמק הפרפרים' הקסום. הן בילו באי כבר יומיים בטיול בת מצווה שהקדישה רוזה לנכדתה האהובה מאיה. היא ביקשה להראות למאיה את הסמטאות הצרות של העיר העתיקה, בה עברה עליה ילדותה המאושרת. את הבאר בכיכר הקטנה, אליה נהגה לרוץ בגיל 5 לבדה כדי להציץ פנימה בסקרנות, את הדירה בה נולדה ואת חנות הבדים של אביה, שהייתה לחנות גלידה, בגלגולה הנוכחי. דקות מספר לאחר עצירת האוטובוס, עמד המדריך בארשת מתנצלת מול קבוצתו וביקש את סליחתם והבנתם. 'לרוע המזל התפוצצו שני הצמיגים האחוריים בו זמנית, אולי בכלל החום והאספלט הלוהט. אנחנו נמתין כאן לפחות שעה עד שיגיע אוטובוס חלופי. מי מבניכם שרוצה לרדת ולא להמשיך היום בטיול, זה בסדר מבחינתנו. תוכלו לנסוע לטיול הזה בכל יום שתבחרו'. הנוסעים הביטו זה בזה באכזבה, וכל אחד מהם שקל את המשך צעדיו בהיוועצות עם חבריו לטיול. 'מה את אומרת מאיה, אולי נרד עכשיו ונדחה את הטיול למחר'? פנתה רוזה אל נכדתה, שהייתה מרוכזת במוזיקה שבקעה מהאוזניות שהיו מחוברות למכשיר הווקמן שלה, ודומה שלא התעניינה במה שהתחולל סביבה. 'טוב סבתא'... הואילה מאיה להרים את מבטה 'אבל לאן נלך היום? אנחנו נמצאות בשומקום. אולי כדאי לתפוס מונית לעיר... רגע, אני רואה כאן מלון גדול לא רחוק מכאן. יש כאן שלט של חנות מתנות ומזכרות. אולי ניגש לראות מה יש שם לקנות'? 'מה? חסרות חנויות של מתנות בעיר העתיקה? דווקא לחנות של המלון הזה כדאי להטריח את עצמנו'? תמהה סבתה בקול רם. 'מה איכפת לך, סבתא? זה נראה מקום מדליק. בואי...ממילא יש לנו את כל היום'. 'טוב... אם זה מה שאת רוצה. זה הטיול שלך... בואי חמודה. יש לנו טיפה הליכה וגם חם מאוד היום. נעשה את זה בזריזות'. שתי הנשים נפרדו לשלום מיתר הנוסעים והחלו לשים פעמיהן לעבר מתחם המלון הירוק. בתום הליכה איטית בת עשרים דקות, הן נכנסו בשערי הפארק הגדול בו שכן המלון. הצמחייה הירוקה סנוורה את העיניים והים הכחול נפרש לפניהן במלוא הדרו. מזיעות ויגעות הן נכנסו אל חנות המתנות הממוזגת שהייתה ריקה כמעט מאדם. 'בואי, תראי איזה דברים יפים הם מוכרים כאן', היה תורה של רוזה להתלהב. 'גם תמונות יפות, כלי בית ומזכרות... זה מזכיר לי את החנויות שהיו באי בילדותי, כשגרנו בעיר העתיקה. הרבה לא השתנה, למען האמת'. דקות ארוכות הן סבבו בחנות, בוחנות את חפצי החן, רוכנות אל הפסלים הקטנים, ומפעם לפעם אוספות לחיקן חפץ יפה אותו ביקשו לקנות. רוזה השתהתה בפינת התמונות והביטה בעניין בציורים היפים ששרטטו בדייקנות את נופי האי היפים, כשלפתע שמעה לידה את שפת הספניולית המוכרת. שפת הלדינו שדיברו בה היהודים מגורשי ספרד. זו לא הייתה סתם שפת הספניולית, זו הייתה ב ד י ו ק הספניולית בעגה ובהברה המוכרת כל כך של ילדותה. הייתה זו הספניולית אותה דיברו היהודים ברודוס. היא הסתובבה ומצאה את עצמה עומדת מול אישה שנראתה כבת גילה. אישה נאה ואלגנטית שהמשיכה בשטף הדיבור בשיחתה עם המוכרת הצעירה. רוזה אינה נוהגת לשוחח עם זרים, ובוודאי שלא לפנות אליהם, אבל דומה היה שהמלים יצאו מפיה מבלי שהתכוונה לכך. 'גברת... סליחה... אני מכאן, מרודוס. גדלתי כאן... הספניולית שלך נשמעת בדיוק כמו שדיברו הורי והשכנים שלי...' האישה הביטה בה בסקרנות מהולה בהתרגשות. 'מה את אומרת? נולדת כאן'? 'כן....' 'מתי'? 'בשנת 1929. שמי רוזה רחמים' האישה החווירה... 'אני לא מאמינה... אני זוכרת אותך... אני... אני... לאה... לבית רוזיליו... למדנו באותו בית ספר של אליאנס. אני חושבת שאני גדולה בשנה ממך'. 'לאה? לאה'? רוזה נשנקה מבכי. 'רגע... אתם... נשארתם כאן באי... אנחנו גורשנו... חשבתי... חשבתי... שאת איננה. שהלכת עם כולם...' שתיהן עמדו עוד דקה זו מול זו, מנסות לעכל את הסיטואציה ואז נפלו זו על צווארה של זו בבכי. כל אותה עת עמדה המוכרת והביטה בהשתאות במחזה הסוריאליסטי. 'רוזה... לא חשבתי שאי פעם אפגוש אותך... המשפחות שלנו היו מיודדות...'. 'כן...אנחנו הגענו לפלשתינא... אבל את... איך את ניצלת'? 'את רואה... אני כאן... זה נס... סיפור ארוך... וזה גם נס שנפגשנו עכשיו... אני חיה היום בבלגיה, מגיעה מדי שנה לחופשה בבית שהיה של הורי פה ברודוס. בואי רוזה... יש לנו עוד הרבה על מה לדבר...' היא אחזה בזרועה של חברתה, ומשכה אותה לכיוון בית הקפה בשולי החנות. רוזה נעצרה, הסתובבה אחורנית ובהתרגשות הצביעה על מאיה, שלא הייתה מודעת כלל לדרמה שהתחוללה בחנות לפני רגע. 'לפני זה כדאי שתכירי את נכדתי... אלמלא היא והעקשנות שלה, כנראה שמעולם לא היינו נפגשות שוב...'