זהו ספר, שרק שלושה עותקים ממנו מצויים בעולם. האחד באושוויץ, השני באו"ם בניו-יורק ועתה גם בירושלים, במוסד יד ושם. ספר השמות כינויו. למען האמת, המילה ספר קטנה עליו. מגמדת אותו. אפילו מוטה במקצת. זהו מיצג ענקי בן אלפי עמודים גדולים, בכל עמוד מאות שמות, משתרע לאורך כמה מטרים. למעלה מ-4.8 מיליון שמות מונצחים בו, טבוחי השואה, ומעט פרטים על כל אחד ואחת מהם. 4.8 מיליון יהודים מתוך ששת המיליונים. שמות המופיעים בסדר האלף-בית הלועזי. נאספו, נרשמו, במשך עשרות שנים. לפחות עוד כמיליון נרצחים טרם תועדו. משתתפי אירוע ההשקה שהתקיים בשבוע שעבר, ובראשם נשיא המדינה, חשו מיד בתום הטקס בבית-הכנסת אל חדר המיצג, החלו לדפדף בו, לאתר שמות של קרובים. היו ביניהם ניצולי שואה קשישים, שחיפשו בשקיקה שמות של סבא, סבתא, אבא, אמא, אח, אחות, או מכרים אחרים. התרגשות עד דמעות ניכרה בעיניהם. האצבעות ננעצו בשמו של הקרוב, שאותו הם זוכרים או רק שמעו עליו. זיכרונות הציפו אותם. כולם נרצחו רק על שום שהיו יהודים, "הגזע הנחות" בעיני הנאצים ומשתפי הפעולה עימם. מבצעי הפשע הגדול בהיסטוריה לא הבחינו בין עירונים לכפריים, בין אשכנזים לספרדים, בין צעירים למבוגרים, בין דתיים לחילונים. כולם היו יהודים - זה היה "פשעם". לא היו "פריווילגים" בין הטבוחים. אולי רק ב"רכבת קסטנר", האיש (יהודי!) שהציל כ-1,500 יהודים בעלי ייחוס וממון, במחיר הפקרת מאות-אלפי יהודי הונגריה שנשלחו אל מותם. נוהגים לומר, כי מדינת ישראל קמה מאפר השואה, אבל תקומת העם היהודי בארצו הייתה בזכות הלחימה הנחושה של ארגוני המחתרות הלוחמות ובזכות ניצולי שואה שזכו להגיע לחוף מבטחים ולתרום ללחימה. על מה חלמו אחינו בגטאות, במחנות הריכוז וההשמדה, בטרם עלו במשרפות כעשן השמימה? אולי על הגורל היהודי המשותף, אולי על תחיית העם היהודי במולדתו ההיסטורית, ועל... נס שיצילם ברגע האחרון. אבל לא היה מי שיציל. מכונת ההשמדה הנאצית נבלמה רק ביום שבו ראשון חיילי הצבא האדום הרוסי נכנס למחנה אושוויץ. זה היה ב-1 בינואר 1945. היו מי שניסו להילחם, בידיעה שאין כל סיכוי להינצל, אבל לפחות לשמור על הכבוד היהודי ולהרוג כמה קלגסים נאצים. הבולט במרידות היה זה שהתחולל בגטו ורשה, ופרץ לפני שמונים שנה בדיוק, ב-19 באפריל 1943. לצד השואה הייתה הגבורה. בטרם האסון רוב היהודים השתלבו שאננים בארצות גלותם, הזדהו עם המדינות שבהן חיו, התמזגו עם תרבותן, ולא פיללו שהאנטישמיות הכבויה תינצת ותכלה את הקהילות בעיקר במזרח אירופה ורוסיה. מדינת ישראל הייתה קמה בכל מקרה, אבל אלמלא אובדן ששת המיליונים, עוצמתה, איתנותה, היו מבוססות פי כמה. אכן, ספר השמות, אבל גם ספר האשמות, כפי שגדעון האוזנר הטיח בצורר הנאצי אייכמן, ספר של מיליוני שמות, עדים שתוקים לפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות. גם ספר האשמות נגדנו, שזכינו להיוולד ולחיות במדינת היהודים המשגשגת והשסועה, כאילו הדבר מובן מאליו. בדפדנו בדפי הזיכרון האלה, במציאת שמותיהם של סבותינו וסבינו, התעצמה בלב התמיהה, הכיצד זה אנו במו ידינו וסיכלותנו מסכנים את עצם קיומנו העצמאי, בגלל מחלוקות פעוטות-ביחס, שניתן לפותרן, בגלל חילוקי דעות המתגמדים מול האתגרים שלפנינו, ומול זיכרון השואה וזכר אחינו שלא זכו. לו מי מהם שיכלו לזעוק מהדפים, לבטח היו מטיחים בנו, צאצאיהם: תגידו, השתגעתם? שיבושים והפגנות מימין ומשמאל שעוצרים את החיים? דיבורים חסרי אחריות על מלחמת אחים, חורבן בית שלישי? וכי אינכם מודעים לטוב ולנפלא שנפל בחלקכם, לחיות במדינה עצמאית, להגשים חלום הדורות? חג העצמאות בפתח. שבעים-וחמש שנות העצמאות הראשונות, ולפני כן שני ימי הזיכרון: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ישראל עומדת במבחן גורלי. האם המחלוקות המשסעות יגלשו גם לימים קדושים אלה? לבתי העלמין? ושמא ימי זיכרון אלה יגרמו לכל חלקי העם להתעשת, לשמור על פרופורציות במחלוקות הלגיטימיות? ואולי יקרה הנס המיוחל, הממשלה לא תכפה בכוחניות את תוכניותיה, האופוזיציה תשלים סוף-סוף עם ההכרעה הדמוקרטית? אלה ימים של חשבון-נפש לכולנו. ימי התייחדות עם קורבנות השואה ועם טובי לוחמינו. על אויבינו, הלוטשים עיניים בסיפוק למראה המתרחש בתוככי ישראל - נתגבר. האם גם נדע לשלוט ביצרינו, לדכא רגשי שנאה, לחזור למסלול של חיים משותפים, בנייה, שגשוג, קליטת עליה, ושמירה על גבולות המחלוקת, תהיה מרה ככל שיהיה? יסור נא כל אחד ואחת מאיתנו ליד ושם, אל מיצג ספר השמות, להרהר בזכרם של המיליונים שלא זכו, ולצאת משם מחוזקים במחשבה - לעולם לא עוד.