בימים של מלחמה קיומית על הדמוקרטיה, רוב הציבור יושב על הגדר ואיננו מבין על מה המהומה.
בשנת 1995 פרופ'
אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, פתח בהפיכה חוקתית (הכל שפיט, מה שסביר בעיני השופט הוא הנכון, אין מקום בבית המשפט העליון למי שאיננו מהמשפחה, אין שופט מרוקאי שיכול להתאים לבית המשפט העליון, פסילת חוקי הכנסת לגירוש המסתננים ועוד) והחל להשתלט על הכנסת והממשלה גם יחד. במשך 30 שנים, המערכת המשפטית הפכה למשמעותית, בעוד שתי הרשויות האחרות נחלשו, עד שהיום רוב ההחלטות המשמעותיות מתקבלות בבית המשפט או על-ידי היועצים המשפטיים. לצד העצמת כוחו של בית המשפט, הוא איבד את אמון הציבור והפך לשחקן פוליטי, מבלי שנבחר.
בשנת 2023, בעקבות בחירות בהן נבחרו 77 חברי כנסת שדיברו מראש על ההכרח להעמיד את הרשות השופטת במקומה, הקואליציה החדשה התחילה בביצוע הרפורמה הדמוקרטית במערכת המשפט. בימין תלו ברפורמה ציפיות רבות: עצירת ההפיכה של אהרן ברק וביצוע שינוי איטי, שיביא לגיוון השופטים, הגדלת המחויבות של השופטים לחוק והחזרת אמון העם במערכת המשפט. הרפורמה הייתה אמורה לאפשר לכנסת ולממשלה לטפל בבעיות הביטחון והכלכלה של ישראל בלי בג"ץ ובלי בצלם, כפי שחלם
יצחק רבין ז"ל.
הנסיון של
יאיר לפיד לעורר מרד מיד אחרי הבחירות נחל כישלון. אולם בעקבות הרפורמה המשפטית, אהרן ברק, בן ה-86, פתח בהסתה שהציתה מרד אזרחי. גורמים מסוימים קראו להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. מפגינים חסמו כבישים בגיבוי סמוי של המשטרה, תוך אלימות. במקביל פרצה סרבנות מצד טייסים ושביתה לא חוקית של ההסתדרות. כל זאת נעשה בעידוד של ראשי האופוזיציה, גם כאלו שהביעו ועדיין מביעים תמיכה ברפורמה משפטית. הרחיק לכת
מתן כהנא שתמך ברפורמה משפטית מרחיקת לכת הרבה יותר מזו של
יריב לוין, ובכל זאת איננו פועל כרגע לעצירת המחאה האלימה, שמוגדרת כהפיכה צבאית אפילו על-ידי אנשים שאינם נמנים על הימין.
עצירת הרפורמה
במשך חודשים, ראשי האופוזיציה סירבו לכל משא-ומתן עם הקואליציה. בנסיון להרגיע את האווירה הציבורית, הקואליציה הסכימה לפשרות שכמעט מרוקנות את הרפורמה מתוכנה. אבל האופוזיציה לא גילתה כל נכונות לפשרה והמשיכה לעודד את האלימות. לבסוף החליטה הקואליציה על עצירת הרפורמה, לצורך הידברות בבית הנשיא, לפי דרישת האופוזיציה.
כאן נכונה הפתעה: ההפגנות נמשכות וכרגע השמאל מנסה להכתיב לממשלת הימין ביצוע מהלכים שהם ההפך הגמור מרצונו של הבוחר כפי שהתבטא בקלפי. חלק מאנשי השמאל מצדיקים את דרישותיהם בטענה האנטי דמוקרטית הבאה: מה החוכמה שאתם מנצחים אותנו בבחירות, אם אתם מביאים יותר ילדים?
אין הפסקה בין המערכות
אם עצירת הרפורמה לא הועילה, מה כן עשוי להניח את דעתו של השמאל הכועס? האם המשך התרפסות יאפשר פיוס? האם ישיבה של הימין בחוסר מעש תועיל לעצירת הקרע בעם? לא ולא. כל זמן שהקרב על הרפורמה נמשך, המערכת המשפטית תעניק לממשלה חופש מסוים לשמור על הביטחון ועל הארץ. כך למשל, השמאל לא נלחם כנגד ביטול חוק ההינתקות בצפון השומרון, כי הוא היה עסוק בעצירת הרפורמה הדמוקרטית במערכת המשפט.
אולם אם השמאל ירגיש שהמערכה על הרפורמה הוכרעה לטובתו, אז המערכת המשפטית תתגייס במלוא המרץ למניעת חוקים ופעולות הדרושות להגנת העם והארץ. המסקנה היא שאין אפשרות לסגת, מכיון שהשמאל ממשיך במתקפה. אין אפשרות לעצור, כי השמאל איננו עוצר. ההצלחה מאירה לו פנים והוא נכון לכבוש יעדים חדשים. רק אחרי שהשמאל ירגיש שגם לו כואב המשך הלחימה, הוא יהיה נכון למשא-ומתן במסגרתו תושג פשרה, על בסיס ההנחה המציאותית, לפיה הימין הוא זה שניצח בבחירות והכנסת היא הריבון (לא הבג"ץ), כמו בדמוקרטיות.
מלחמת ההסברה
באיחור רב חלה בימין התפכחות. עתה מבינים שההחלטה שלא להפגין כאשר הממשלה "שלנו" הייתה שגויה, שכן המערכת המשפטית היא השליט בפועל והשפעה עליו, כמו על כל דיקטטור, עוברת דרך דעת הקהל. באין-ברירה הימין יוצא למלחמה קשה ונחושה על כל הקדוש והיקר לו ובעיקר על החזרת הדמוקרטיה, בלעדיה, אין אפשרות לגשר מעל הפערים בעם ישראל. ללא ניצחון מוחלט בקרב זה, הקרע בעם רק יעמיק.
רבים בעם טרם יודעים אפילו עובדות בסיסיות על הרפורמה. לכן חיוני להמשיך ולהסביר. כאשר יוצאים להפגנות בערים, מניפים שלטים, מקימים דוכני הסברה, כותבים ופונים לכל אחד אישית, בסוף מנצחים. כך היה במשאל המתפקדים לפני הגירוש מגוש-קטיף וצפון השומרון, בו הימין ניצח, וכך היה בכמה מערכות בחירות. אנשי הימין כבר מתחילים להתעורר. אם תהליך ההתקפחות יימשך והימין יצא לקרב הסברתי נחוש, הוא יוכל לנצח את הדיקטטורה של מערכת המשפט.
