בשנת 1995, במלאת חמישים שנה לשחרור אושוויץ ולסיומה של מלחמת העולם השנייה, התבקש הרב יונתן זקס בידי ה-BBC לצלם סרט באושוויץ. חצי יובל מאוחר יותר סיפר הרב זקס - אז הרב הראשי לבריטניה ומהוגי הדעות היהודיים החשובים בדורנו:
"לא הייתי נלהב לעשות זאת, אבל אמרתי: אעשה את זה רק אם אני יכול לספר את הסיפור בדרך היהודית. הם שאלו: מהי דרך יהודית? אני אמרתי: סיפור יהודי עשוי להתחיל בדמעות, אך תמיד מסתיים בתקווה. וכך, 25 מתוך 30 הדקות של התוכנית היו מאושוויץ, אבל חמש הדקות האחרונות הציגו ילדים יהודים בני חמש בבית ספר יהודי ואת ירושלים הנבנית מחדש. בפועל, הסיפור היה 'עם ישראל חי'".
לדברי הרב זקס, "זו הדרך בה משלבים את השואה בזהות היהודית: לא עומדת בפני עצמה, חור שחור השואב מילים ומותיר אותך אילם, אלא סיפור המתחיל בגיא ההריגה ומסתיים בתופעה הייחודית של חיים יהודיים, חזקים מאשר אי-פעם בעבר. זו הדרך בה אנו מספרים את הסיפור. זו גם הדרך בה אנו מספרים את סיפור הפסח: אנו פותחים את הסדר בלחם עוני ובעבדות המרה, אך מסיימים לאחר ששתינו ארבע כוסות יין וחגגנו את החרות".
הרב זקס מסביר, כי שני תופעות מרכזיות מלמדות על ייחודיותיה של השואה בהשווואה למעשי רצח איומים נוספים בתולדות האנושות ובמיוחד במאה ה-20. "ראשית: היקף המאמץ שעשו הנאצים להסתיר את מעשיהם, להשמיד את כל ההוכחות, להבטיח שלא ייכתב דבר העלול לשמש נגדם. מצד אחד, היינריך הימלר הכריז שהיה זה פרק מרשים בתפארת הגרמנית. מצד שני, הם סירבו לאפשר להוכחה כלשהי לשרוד.
"שנית וחשוב עוד יותר: כדי להציב את השואה על המפה האנושית, היה צורך ליצור שתי תפיסות שמעולם לא היה קיימות לפני כן. הראשונה: רצח עם. השנייה: פשעים נגד האנושות. מדוע היה צורך להמציא אותם? פשוט מאוד: כי כל הנאשמים בנירנברג טענו שרק מילאו פקודות. עד אז הייתה זו טענת הגנה קבילה. אם קיימת פקודות שניתנו בידי ממשלה חוקית, היית מוגן בהתאם לדוקטרינה של ריבונות לאומית. ממשלה יכלה להחליט על הנעשה בגבולותיה.
"לפתע, השואה לא התאימה לעיקרון הזה והיה צורך ליצור תפיסות משפטיות חדשות. פשעים נגד האנושות הם הפרכה של דוקטרינת הריבונות הלאומית. הניסיון להסתתר והצורך לחשוב על דרכים חדשות לבוא חשבון על השואה מבחינה חוקית, מלמדים ששום דבר דומה לא אירע קודם לכן, ואני מתפלל שלא יקרה שוב לעולם בעתיד".
