"אני רעב נורא, כי מהכיכר שלי שאמורה הייתה להספיק עד יום שלישי, אין כבר סימן". כך, במילים פשוטות, כתב במאי 1941 ביומנו דוד שירְקוֹבִיָאק בן ה-17. מילים שמתארות את הטרגדיה של יהודי אירופה, יהודי פולין ויהודי לודז' טוב יותר ממשפטים נמלצים בשפה גבוהה. הנער רעב. והוא מאשים את עצמו: "קשה לי להשתלט והחולשה מציקה לי. אני אוכל והכיכר נעלמת".
לודז', הגטו השני בגודלו בפולין (204,000 בני אדם בשיאו) והאחרון אשר חוסל (באוגוסט 1944), היה סגור ומסוגר. לגטו ורשה הוברח מזון מועט מאוד ויקר מאוד, ובכל זאת נספו בו 100,000 איש לפני הגירושים לטרבלינקה. בלודז' לא היה מזון שכזה והישרדות יושביו הייתה תלויה בעבודתם בעשרות בתי המלאכה שפעלו בשירות הגרמנים, תחת הנהגתו התקיפה והשנויה במחלוקת של מרדכי חיים רומקובסקי.
שירקוביאק נולד ב-15 ביולי 1924 ללמשפחה מסורתית וקשת יום, והיה תלמיד מצטיין בגימנסיה הציונית בעיר ונשיא מועצת התלמידים. יומנו מתאר נער תאב דעת, הקורא ללא הרף ולומד בכוחות עצמו אנגלית, צרפתית, גרמנית, עברית ואפילו לטינית. הגירוש לגטו הוביל עד מהרה לרעב יום-יומי, אשר יצר מתחים כבדים במשפחה בת ארבע הנפשות. דוד חיפש ללא הרף דרכים למצוא מזון, פנה למוסדות הגטו אך נענה בשלילה; עליך ללמוד, אמר לו ברוך פְּרַשְקֶר, מבכירי היודנראט.
דוד הצטרף לארגון נוער קומוניסטי שפעל במחתרת ומנה כמה מאות צעירים. הוא הושפע מרעיון הקומוניזם והִרבה לקרוא את כתביהם של קרל מרקס, ולדימיר איליץ' לנין ואחרים. ביומנו הוא רומז על תוכניות שרקמו חברי הארגון להתנגדות מזוינת לנאצים, אך הללו לא קרמו עור וגידים.
את יומנו החל דוד לכתוב ביוני 1939, במחנה קיץ לנוער יהודי. הוא כולל רשימות קצרות על המתרחש בגטו: הרעב הכבד והשלכותיו, הגזירות, ביקורת על תופעות בלתי מוסריות בחלוקת המשאבים הדלים, קורות משפחתו ומצבו שלו ההולך ומידרדר. במרכז היומן - אומרת ההיסטוריונית אסתר פרבשטיין - עומדים מאמציו של דוד להישאר אנושי ולקיים עולם רוחני. הוא מתאר את אהבתו ללימוד, לקריאה, לכתיבה ולמשפחה. הוא כותב על מאמציו לשמר את ערכיו ועל הכוח שהעניקו לו ארגון הנוער והעומד בראשו, נתנאל רַדְזינֶר ("נְיוּטֶק").
שילוב זה הופך את היומן לתעודה חשובה במיוחד. התיאור האותנטי והיום-יומי של האירועים הוא מקור היסטורי רב-ערך. ואילו תיעוד האנושיות של הנער, ההולך וגוסס, הוא עוד הוכחה לנצחונם המוסרי של יהודים רבים על רודפיהם. הללו ראו אותם כ"אוּנְטֶרְמֶנְטְש" (תת-אדם) ואת עצמם כ"בני הגזע העליון"; המציאות הוכיחה שהאמת היא ההפך הגמור. ולא רק אישי רוח, רבנים, הוגי דעות ואמנים במיטב שנותיהם הראו זאת - אלא גם נערים בני-עשרה, אשר המציאות אילצה אותם להתבגר לא רק בהתמודדות הפיזית אלא גם בעמידה הרוחנית.
הרשימה האחרונה ביומנו של שירקוביאק היא מאפריל 1943. הוא נספה ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-8 באוגוסט 1943, ממחלת השחפת. המשפחה הפולנית שגורשה מביתה עם הקמת הגטו ואשר במקומה התיישבה משפחת שירקוביאק, שבה אליו רק לאחר כעשר שנים וכך התגלו כמה ממחברות היומן, אשר התפרסמו לראשונה בשנת 1960.
