ב"יד ושם" ניתן ללמוד על השואה מכול ההיבטים, מבלי לשלם את מחיר הכניעה לדרישות ממשלת פולין הלאומנית לבקר באתרים שיש להם קשר לרצח יהודים על-ידי הפולנים.

אם תיכנסו לווקיפדיה, לגוגל, או לכול אתר וירוטאלי תמצאו רשימה מכובדת של אישים וארגונים שעומדים מאחורי המיזם בשם "מצעד החיים" שהוקם בשנת 1988. כווונות טובות מצד אנשים טובים. בפועל הוא היה מיזם מסחרי-תיירותי לפולין של סוכנות נסיעות ושל פוליטיקאי, שהואשם במעילה בכספי התוכנית. כאשר הפולנים השתחררו מעול הסובייטים כל ההמולה סביב "מצעד החיים" לא הייתה לרוחם. אם כבר, טענו הפולנים, תתיירו לא רק באושוויץ-בירקנאו ואתרי מוות אחרים אלא בפולין כולה. יתרה מזאת. את אושוויץ שחררו הסובייטים ולפולין היה חשבון ארוך עם מוסקבה על העיכוב המכוון של שחרור וורשה הבירה כדי לאפשר לנאצים להשמיד את "הצבא הלאומי" Armia Krajowa הפולני, שהמטה שלו היה בלונדון. במקום זאת הם רצו "לשחרר" את פולין באמצעות "צבא העם" Armia Ludowa שטופח ואומן בברה"מ. זאת כצעד דומיננטי של סטאלין, בהכנסת פולין לגוש הסובייטי, בניגוד להסכמי יאלטה שעליהם חתמו הנשיא רוזוולט, מנהיג בריטניה ווינסטון צ'רציל וסטאלין. באי אלה פוסטים אני מעלה את הזיכרון מגטו לודז' כאשר בקיץ 1944 שמענו את הדי התותחים הרוסיים וחשבנו שאוטוטו הגטו ישוחרר. אבל הכוחות הסובייטייים התעכבו. לא בשל שיקולים אסטרטגיים אלא פוליטיים. גטו לודז' חוסל והשרידים נשלחו לאושוויץ. וורשה נכבשה רק בינואר 1945. דמים אלה מתווספים לאחרים והם על ראשו של העריץ סטאלין, גם כבעל ברית במלחמה נגד הנאצים. זו הייתה צלקת גם כאשר פולין הייתה בגוש הסובייטי וגם אז הפולנים לא אהבו את הרוסים, והיא נפתחה עם השתחררות פולין ומדינות אחרות מעולה של מוסקבה. הפולנים, מאז ומתמיד, גם בתקופת ממשלות ליברליות, לא רצו שפולין תזוהה עם השמדת כמעט כל הקהילה היהודית שבה. כאשר אני ביקרתי בפולין בשנת 1985 כאורח הטלוויזיה הפולנית, כמה שנים לפני "מצעד החיים", שמעתי טענה זאת כמעט בכל המגעים שהיו לי עם אנשי המדיה או אישים שאתם נפגשתי. התפיסה הפולנית הזאת מוצאת ביטוי סמלי בשילוט אל אושוויץ. לא תמצאו שלטים מאיריי עיניים בדרך לשם כפי שניתן היה לצפות לאתר כה מתוייר. רק בודדים ולא בולטים. 75 שנה לאחר שחרור אושוויץ, באירוע בינלאומי שנערך ב"יד ושם" השושבין היה מנהיג רוסיה וולדימיר פוטין, שנוא במיוחד על-ידי הפולנים. ראש ממשלתם לא השתתף באירוע הבינלאומי והם ערכו אירוע משלהם. בהקשר זה אני לא מתייחס לאירוע עצמו, שהיה שנוי במחלוקת חריפה, אלא למכלול שנוגע במישרין או בעקיפין ל"מצעד החיים".

"העלייה לרגל"

עם הזמן "מצעד החיים" היה לחלק מן הנרטיב של זיכרון השואה. אני ושכמוני, כשורד השואה וכישראלי וגם היסטוריונים וחוקרים, היה לנו לזרא כל הסממנים הטקסיים המרעישים - כרזות ודגלים, וכלי קודש בשיתוף רבנים שלוו את תלמידי בתי ספר וחיילי צה"ל. אושוויץ היא בית העלמין ההיסטורי הגדול ביותר ובבית קברות שורר שקט. זה הפך למפעל שהעסיק מנגנונים גדולים של שכירים בארץ, בעיקר במשרד החינוך, גורמים בחו"ל, חברות תעופה, סוכנויות נסיעות וכל הנלווה. הלעגנים שבקרבנו, ניצולי השואה, התבטאו There is no business like shoa business והם בוודאי לא מכחישי שואה. ה"פרויקט" הזה שימש מעין reison d'etre -אירוע בעל חשיבות לאומית, איזה חאג' יהודי של עליה לרגל, וכל פוליטיקאי שמרבה, הריהו משובח, כדרכה של כל ביורוקרטיה שיש לה חיים משל עצמה.שלא לדבר על העובדה שלא כולם יכלו, מטעמים חומריים, להשתתף במסע. במוסדות לתיעוד והנצחת השואה ישנם נשים וגברים שעמלים במשימות ואתגרים שעומדים לפניהם, גם בעתות של מצוקה כלכלית כמו בתקופת ה"קורונה". "מצעד החיים" לא שייך למסגרת הזאת, אף ש"יד ושם" צרף לעתים מדריכים למסע זה למסעות שיצאו מטעמו. מנקודת ראות אישית, לאחר ביקור באשוויץ ביקרנאו בשנת 1985, כאשר נשאלתי על-ידי מלווי הפולנים מה אני חש כאשר אני עובר את כל הצריפים שורות שורות, אמרתי להם: "זה לא זה". אושוויץ-בירקנאו בלי הרכבות שמשנעות אנשים חיים למוות מהיר או אטי, לעבודות פרך במחנות ריכוז, בלי המתים המהלכים, שמתמוטטים תוך כדי הליכה ונגררים או נורים, בלי מריצות עם גופות, בלי אנשי האֶס אֶס עם כלבי הציד הנובחים ומבלי הריח המתקתק של בשר שרוף שעלה מן הארובות - אינה אושוויץ. באחד מביקורי האחרונים עם נכדי מעיין ורעייתו אֵלָה נכנסנו לבלוק 27 באושוויץ, שהוקם בסוף המאה ה-20, ושם אכן מקבלים מושג מה היא אושוויץ. מן התצוגה ניתן ללמוד על גורל היהודים במחנות הריכוז וההשמדה - אושוויץ ובירקנאו, שואת יהודי פולין, התמודדות היהודים בשואה, התהליך של החזרה לחיים ועוד. מי שהקים את התצוגה הוא "יד ושם". וזו רק הצצה קלה לאותה "פלנטה" שעליה דיבר הסופר קצטניק בעדותו במשפט אייכמן. אז מדוע לטרוח לפולין לראות את הביתנים עצמם, לרבות אלה שיש בהם עצמות או שיער לבן, נעלי ילדים וכיו"ב, שהם אלמנטים קרים ובלי הסבר הם לא "מדברים". ב"יד ושם" יש שפע של תיעוד מקורי ומצולם ורקע מאיר עיניים והכל מוסבר בצורה הבהירה ביותר. כדי לבקר באתרי מורשת ברחבי פולין, במאות הקהילות שנכחדו, לא צריך "מצעד חיים".

סוחרי השואה

ממשלת פולין הנוכחית שמושתתת על מפלגות לאומניות, גזעניות ואנטישמיות, החליטה, לאחר ההפסקה של המצעד, תחילה בשל הקורונה ואחר כך בשל בעיות ביטחוניות, לנצל זאת למימוש המדיניות הלאומנית שלה, שכוללת בין השאר שינויים היסטוריים, והיא מצאה לה בת ברית בדמותה של ממשלת ישראל בעת הזאת, לפיה פולין, כמו היהודים, היא קורבן השואה, אך אין זכר לפולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו יהודים. כשם שהיו בפולין "חסידי אומות העולם" היו בה הרבה יותר רוצחים פולנייים ששיתפו פעולה עם הנאצים ובזזו מן הרכוש היהודי הרב, ברגע שהיהודים גורשו לגטאות בשלהי 1939. בידיעה שהביא עופר אדרת - הארץ 10.4.2023 - שחשף את ההסכם עם ממשלת פולין, לגבי האתרים הפולניים שבני הנוער הישראלים יבקרו בהם כולל כאלה שבהם יהודים נרצחו על-ידי הפולנים, עופר אדרת מביא את דעתם של היסטוריונים וחוקרים בכירים המתמחים בשואת יהודי פולין כי ההסכם שאפשר את חידוש משלחות הנוער לפולין "שערורייתי, מטריד והזוי" ומהווה "התגשמות החלום של מכחישי השואה" וכניעה ל"פרופגנדה הפולנית". על ההסכם חתמו בחודש שעבר שרי החוץ של ישראל ושל פולין אלי כהן וזביגנייב ראו, והוא ממתין כעת לאשרור בכנסת ובפרלמנט של פולין. בהמשך לאותה ידיעה מביא עופר אדרת את התגובות הראשונות בארץ. ב"יד ושם" הבהירו כי המשלחתות שייערכו מטעמם לא יבקרו בשום אתר שיש בו משום חשד של עיוות אירועי השואה.

"מצעד החיים בברלין"", מצעד התקומה" בירושלים

בספטמבר 2022 ראש הממשלה יאיר לפיד הוזמן לברלין לשיחות מדיניות ביטחוניות וגם במלאת 80 שנה ל"וועידת ואנזה" שבה הוחלט על הפתרון הסופי. לפיד החליט לקחת אתו קבוצה של שורדי שואה ל"סגירת מעגל". במסגרת הביקור נפגשנו גם עם קנצלר גרמניה אולף שולץ ונערכה שיחה עם הקנצר וראש הממשלה, שבה השתתפו חברי המשלחת: שושנה טריסטר, פנינה קציר, אברהם רות, ישראל מילה ואנוכי. כל אחת ואחד השיח את לבו. בדבריי התייחסתי ל"מצעד החיים" באושוויץ, ואמרתי שמן הראוי היה שהוא יתקיים בברלין ליד "שער ברנדנבורג" סמל הרייך. דברינו הוקלטו וצולמו על-ידי אמצעי התשורת הגרמניים והבינלאומיים. בשובנו ארצה התברר כי הרעיון נפל על אוזניים קשובות בברלין ובירושלים, תוך בחינת מיזם שיכלול בין היתר משלחות של נוער ישראלי לגרמניה לציון התקומה. מי שעסק בזה אינטנסיבית היה המשרד לשוויון חברתי, בראשותה של מירב כהן, אשר הרשות לניצולי השואה הייתה חלק ממנו. גם הוקצה לכך תקציב. עם חילופי השלטון, גם מיזם זה נפל קורבן. ככה או אחרת "מצעד החיים" לאושוויץ מיצה את עצמו מכל בחינה שהיא. רבים נותנים לכך ביטוי בכתובים, גם שרידים שנותרו וגם בקרב הציבור הרחב. לעומת זה "צעדת התקומה" אשר תסמל את התקומה של ניצולי השואה במדינה היהודית, שגם לה אין תקדים, החל לקרום עור וגידים. בכנס "תקומה" שנערך בתיאטרון הבימה בתל אביב ביוני 2021 הועלה הרעיון לקיום "מצעד תקומה". השרה לשוויון חברתי ב"ממשלת השינוי" מירב כהן אימצה את הרעיון. המשרד הקים צוות, בראשות סמנכ"ל המשרד ערן שוורץ, שיצר קשר עם משרד החינוך, עם משרד הביטחון, בכול הנוגע להשתתפותם של אנשי שנת השרות, עם "יד ושם" והכנסת. הרעיון הוא שהצעדה תצא מ"הר הזיכרון" - סמל השואה, אל משכן הכנסת - סמל התקומה. תוך כדי האירוע ילמדו גם הדור הצעיר וגם הציבור על התקומה ועל חלקם של שרידי השואה בהקמת המדינה וביסוסה. ושוב גם כאן העניינים השתבשו עם חילופי השלטון. בכול זאת מירב כהן, הפעם כחברת הכנסת, ארגנה בכנסת ב"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה" בשלהי ינואר 2023, שהוא גם "יום השורד", אירוע מרשים שבו נשאו דברים יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ונציגים מכול סיעות הבית בנוכחותם של שרידי שואה ותנועות נוער. שֵם האירוע כפי שהוצע עם השקת המיזם: "כנסת ישראל מעלה על נס את מורשת ניצוליי השואה מדור לדור". האירוע היה סמלי בלבד. שכן אם הכנסת היא המארחת את האירוע היא הגורם הדומיננטי בקיבוע המיזם, ועל כך צריך להחליט יו"ר הכנסת. בקשותי החוזרות ונשנות שהוא יקבל כמה נציגי שרידים שיביאו בפניו את תוכן המיזם, לא נענו עד כה. אבל יש דבר אחד שהציבור יכול כפי שהוא הוכיח, והוא להגיד: לא! להסכם המביש בין ממשלות ישראל ופולין ולכניעה של ממשלת ישראל לאינטרסים הלאומניים, הגזעיים של ממשלת פולין הנוכחית ולהגיד לא! להמשך מסעות לאושויץ במסגרת "מצעד החיים". בהקשר זה - להגיד כן! ל"צעדת התקומה" בירושלים.