המניע הישיר לכתיבת הדברים הבאים היה "כתב נכאים" של אברי גלעד
1 באשר דיברי נכאים כשלעצמם הם חסרי תועלת ותכלית. אינני נוהג לצטט אחרים בכדי להביע את דעתי על כי מבטאים הם דעה ומצב רוח שאינם תואמים לשלי למראה ומקרא על אירועים שמקומם לא יכירם אצלנו. חלקים לא מדברי התרעומת של אברי מובנים לי. הוא עושה הבחנה בין "ביביזם" ל"ימין" אך עד מהרה קושר את הדברים אלה באלה גם כשאין ביניהם זיקה ממשית. הבעיה בהקשר השגוי שלו היא ש"ביביזם", ליכוד, ימין, והגדרות נוספות לשלוש אלה בשיח הפוליטי השוטף, אינם משותפים באותה מידה ועוצמה לכלל הציבור ואפילו לא לרוב הציבור הימני. לכן אין הן מבטאות אותם ערכים ואותן תחושות.
2
הליכוד הוא המפלגה הימנית-דמוקרטית ביותר בישראל, אך היא איננה "הימין". ימין הוא בראש וראשונה השקפה - בחלקה אידאולוגיה ובחלקה "פרקטיקולוגיה". אין ספק שמי שנחשבו בעבר כ"ימין" נמצאים כיום - לפחות בחלקם- בשמאל-מרכז. באותה מידה ברור שהימין הישראלי ד'היום (לא האמריקני או האירופי) איננו זה שהכרנו לפני 30 שנה ויותר. כל ניסיון להשוות בין השניים הוא ניסיון נפל.
בעיני "ימין" הוא ארגון(ים) פוליטי(ים) דמוקרטי(ים) (מבוסס מפלגות דמוקרטיות) המאמין בערכים של חופש, שוויון ואחוות-אדם, שמתנהל בכללים דמוקרטיים ומקדש את העקרון שהעם הוא מקור סמכות הממשל בארגון. דהיינו: הוא הגורם היחיד שלו סמכות לחוקק חוקים שמחייבים את הקהילה כולה והוא מממש זאת בכלים דמוקרטיים: שיח והידברות - והחלטות רוב. הקהילה מתנהלת באמצעות שלוש זרועות ממשל נפרדות - מחוקקת, מבצעת ושופטת - שכולן כפופות למערכת החוקים הקהילתית. משיקולים פרקטיים שעיקרם: מזעור מקרים של פגיעה בציבור (לא ביטולם המוחלט) מקיימת הקהילה מנגנוני בקרה על פעולות זרועות אלה באמצעות פיקוח הדדי. כל רשות מקבלת החלטות ביצוע בתחום אחריותה ואינה פולשת לתחומי זולתה. דרכי ההסדרה המעשית של עקרונות אלה שונים מקהילה אחת לזולתה ומוחלטים על-פי חוק באמצעות מוסדותיה המיועדים לכך. שימור הפרדת הרשויות הוא עקרון דמוקרטי יסודי שאינו ניתן לביטול או שינוי אלא בהחלטת הריבון.
3 הימין הישראלי הוא ימין לאומי המקדש כאבן יסוד את רעיון מדינת הלאום (כמוגדר במגילת העצמאות) במדינה שהיא דמוקרטית קלאסית דוגמת ישראל.
4 שונות זו איננה סימבולית כי-אם מהותית והיא יסוד חשוב במחלוקת הנוכחית סביב הרפורמה השיפוטית.
הימין מכיר בערך האינדיבידואליזם אבל דוחה אינדיבידואליזם אנרכיסטי; יש ערך גם לחיי הקהילה ובחיים המשותפים שהיא מחוללת טמונים יתרונות שאין לוותר עליהם. מדינה יהודית אינה יכולה להתפתח באופן טיבעי ונורמטיבי ללא חיי קהילה שהם יסוד מוסד ביהדות. עם זאת ובניגוד לאינדיבידואליזם הפוסט-מודרני זו אחת המטרות ולא התכלית. במונחים המעניינים אותנו, הימין הוא ציוני ולא פוסט-ציוני וארץ-ישראל שייכת לעם ישראל ואיננה מדינת כל אזרחיה.
כולנו חיים בעולם דינמי ומשתנה ושינויים אלה פועלים ומשפיעים על סולם הערכים ועל משקלם היחסי בתמהיל השלם. בין השקפות עיוניות לבין תרגומן לשפת המעשה בחיי המדינה והקהילה, קיים מתח תמידי ולעיתים אף קונפליקט. דווקא משום כך אסור להפקיד את הדיון העקרוני בידי קבוצות "מומחים" או אליטות אינטרסנטיות וחייבים למסור החלטות בסוגיות אלו בידי הציבור או למצער נבחריו האמורים לתרגמן לשינויים בחוק שידריכו את חיי היום-יום. עצם האמונה בהשקפה מסוימת אינה מבטיחה שזו תיושם בפועל בדרך אופטימלית, לשם כך דרושים הנהגה לאומית ובקרה על מעשיה.
אין מלוכה בימין הישראלי, אולם בהחלט קיימת הבנה שמנהיגותו של נתניהו היא מעין תעודת ביטוח לשמירת אחדותו וכוחו של גוש הימין מול ניסיונות השמאל-מרכז לחזור לשלטון במעשי רמיה. החמור ביותר בהם - והוא שעומד במרכז המאבק הנוכחי - הוא המהפכה השיפוטית של אהרן ברק ששינתה-תשנה את אופיה של המדינה מיהודית ודמוקרטית קלאסית, למדינת כל אזרחיה (מדינה שאינה יהודית ואינה לאומית).
האנרכיה של השבועות האחרונים מוכיחה שחשש זה יותר ממוצדק. ימנים קלאסיים למדו להבחין בין שימור אורח מחשבה חופשי לבין עיצוב כללֵי התנהגות ומעשה באמצעות הליכים דמוקרטיים החל ממעשה הבחירות לכנסת בקלפי. שעה שדמוקרטים אלה יחסו משקל ניכר לתוצאה וזנחו באיוולתם את הדרך, הלכו יריביהם בדרך הפוכה וקידשו את הדרך תוך עוות התוצאה הרצויה. לפיכך, אובייקטיבית אין מדינת ישראל כיום יהודית, איננה דמוקרטית ואיננה אידאלית. בכל זאת, כאשר בוחנים אותה לפי שלושה משתנים אלה, מול מדינות אחרות, היא הכי יהודית, מאוד דמוקרטית ומשום מה מרבית אוכלוסייתה - במיוחד זו היהודית - מדווחת על תחושת אושר וסיפוק מן הגבוהות שאנו מוצאים בין מדינות העולם. (לפחות כך היה עד להופעת גל האנרכיה המאורגנת מבֵית תנועת העבודה, השמאל והאוליגרכיות בדיפ-סטייט הישראלי שתפח לממדים מבהילים.
מדינה ציונית אינה יכולה להתקיים כאשר היא חותרת להיות "מדינת כל אזרחיה", פלורליסטית ככל דמוקרטיה אחרת ונעדרת קשר ייחודי לתרבות עם ישראל, לעברו, להיסטוריה שלו, לשפתו ולערכיו המוסריים. במצב זה לא נותר בה כמעט דבר מיהדותה. ככל שאנו מניחים לאנרכיה להשתולל דומה שאכן מאפיינת תנועה חסרת-ערך ויסוד זו את הזיקה היסודית ביותר לערך המרכזי של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זו אף מסכנת את הציונות ואת יעודה המרכזי: "...הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". השקר כבר אינו ניתן להסתרה. מטרותיה, גם אלו שיזמה המהפכה המשפטית וגם אלה שהיא מקדמת, אינן ציונות ומדינה יהודית אלא אוניברסליות גלובליסטית.
זו בהחלט מסקנה מטרידה שכן ישראל הוקמה על ברכי הציונות במטרה לממש ולקדם את מטרותיה. מי שחש שדרכו אינה תואמת מטרה זו חייב לנטוש על שום שרוב הציבור היהודי בישראל, להערכתי, עודנו ציוני ודרכו היא דרך הציונות. עלינו להחזיר את הגה המדינה לנתיב שהותווה ע"י מגילת העצמאות. שימוש מטעה או שיקרי בה רק מחבל במאמצים האדירים שעשה העם בארץ ב-75 שנות עצמאות, מבזבז הישגים, פורם תפרים חברתיים, מחליש את המדינה ופוגם בכושרו של הישוב היהודי להגן על עצמו. כל אלה נעשים בסיסמאות סרק חסרות בסיס. זו סכנה לציונות!.
משחקי הכוח המכוונים להשגת הגמוניה חברתית-כלכלית בדרכים עקלקלות ולא דמוקרטיות חייבים להיפסק. אם איננו הולכים כולנו בנתיב הציונות המגשימה - חייבים להחזיר את המצב המשפטי ל-1995, להקפיא את החקיקה דאז ולהתפנות תחילה למאבק באירן. לאחריו יש להתחיל בדיון המכונן שאותו לא ערכנו מעולם, בו יכריע העם הריבון על דרכו בנוהל דמוקרטי למשעי. רק כך נמנע מלחמת אזרחים.
