אומה שסועה ומפולגת מתייחדת הערב ומחר עם זכר ששת המיליונים, שנטבחו בידי גרמניה הנאצית ומשתפי הפעולה עימה, במהלך מלחמת העולם השנייה. הטקס הממלכתי מתקיים ביד ושם בירושלים, הצפירה קורעת לב תושמע מחר בשעה 10 בבוקר. לראשונה יש חשש שמא יהיו מי שינסו לשבש את קדושת היום הזה, וגם את יום הזיכרון הסמוך לו באופן כה סמלי - לחללי מערכות ישראל. האם נעבור את שני הימים הללו בלא הפרעות, בהבנה שאסור לחצות את הגבול במחאות, בשיבושים, לפחות בטקסים הממלכתיים? שני ימים, שני טקסים, שהם מבחן ליכולתנו לשמור על אחדותנו מעבר לחילוקי הדעות שהעצימו בשבועות האחרונים. האם התקומה שזכינו בה לאחר השואה, במחיר דמים כבד, לפני שבעים-וחמש שנה, תתערער? ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות, ניבחן אם מסוגלים אנו להמשיך בחיי קוממיותנו כאומה מאוחדת, נחושה לעמוד איתן מול האיומים הגואים מכל גבולותינו. יום הזיכרון לשואה ולגבורה עומד הפעם בסימן שמונים שנה למרד גטו ורשה, שפרץ ב-19 באפריל 1943. מרד שנטלו בו שני ארגונים לוחמים ועוד אלפי יהודים אחרים שלא היו חברים בהם. מרד של מעטים, כמעט חסרי ישע, מול מכונת המלחמה הגרמנית האכזרית. יהודים שהחליטו להילחם בטרם ימותו, שרצו לשמור על כבודם וכבוד העם היהודי, ושאפו להרוג כמה שיותר גרמנים. ליותר מזה לא קיוו. כך או כך ידעו שקיצם קרב, שהסיכוי לשרוד אפסי, ולכן נלחמו במעט נשקם מן המרתפים, מן המחילות ומן הגגות, עד טיפת הדם האחרונה. ולמה שני ארגונים? ולמה שני מפקדים? כי גם בשעות הקשות הללו, הסופניות, הפוליטיקה הקרה גברה על השכל הישר. וכך הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), של תנועות השמאל, בראשות מרדכי אנילביץ' לחם בצד אחד של הגטו, והארגון הצבאי היהודי (אצ"י) הבית"רי, בפיקוד פאבל פרנקל, לחם בצידו השני. זו הייתה לחימה עזה. מקרב הלוחמים ניצלו רק בודדים, אבל את הוויכוח הפוליטי המשיכו גם עשרות שנים אחר כך. בקרב על הנרטיב, ניצח אי"ל. חוקרים-טעם גימדו את חלקו של אצ"י, כמעט העלימו אותו. שמו של פרנקל כמעט לא נודע, בעוד שאנילביץ הונצח בהרחבה. תמונת ראי של הנרטיב על מאבק המחתרות בארץ בתקופת המנדט. בינתיים קם דור חוקרים צעיר וחדש, שאיזן את התמונה. בראשם פרופ' חוי דרייפוס, מחברת הספר המרתק "גטו ורשה - הסוף". היה זה בעקבות מחקרו של הלא-היסטוריון, משה ארנס, ספרו "דגלים מעל הגטו", שהבהיר כי לחימת אצ"י הייתה העזה ביותר במהלך המרד. חוקרי יד ושם נתבקשו לבדוק את אמיתות העובדות, ותיקנו את התצוגה על מרד גטו ורשה במוזאון הגדול. פאבל פרנקל וכמה מחבריו זכו להנצחה הראוייה להם. ולא עוד אלא גם זה. לפני חודשיים הגיעו חניכי תנועות הנוער - "הנוער העובד" ו"דרור", לוורשה, לטקס שכל כולו היה מוקדש לתיקון העוול שנעשה לאצ"י. הם התייצבו ליד שלט ההנצחה ברחוב מורנובסקה, וכדברי פסח האוספטר, רכז "דרור": "באנו לכאן במלאת שמונים שנה למרד הגדול, כדי להצדיע לאחינו ואחיותינו, גיבורי התהילה, נעטרי העוז הגבורה והניצחון - חברי תנועת בית"ר ואצ"י... באנו מתוך הדחף, הצורך העמוק, התשתיתי, האנושי היהודי - לתקן, להכות על חטאנו על שלא נתנו את המקום והכובד הראוי לגבורתם של אחינו... פאבל פרנקל, קולך נשמע, קולה של תנועתך בית"ר עבר וחצה את כל חומות ההיסטוריה ומעצוריה. בלבנו אתם חיים לעולם ועד". גם תנועת הנוער "המחנות העולים" מאגף השמאל נטלה יוזמה וקיימה טקס רב-מסר בבית העלמין בחולון, ליד קברה של ז'וטה הרטמן לוחמת אצ"י וליד קברה של מאשה גלייטמן-פוטרמילך לוחמת אי"ל, ניצולות המרד. אילן גזית, יו"ר "המחנות העולים", הסביר: "בעמידה המשותפת היום של חברי תנועות הנוער מימין ומשמאל, יש אמירה ברוח דומה - אנו לא מוכנים לקבל את הפיצול והפילוג. ולכן המפגש מעורר בי תקווה שהדור הצעיר ידע לאחות את שברי הדורות הקודמים". ניסים שלם, יו"ר תנועת הנוער הלאומי-בית"ר, הוסיף: "מרגשת ומשמעותית היכולת שלנו לציין ביחד את מרד גטו ורשה ואת שני האירגונים שלחמו בו, אצ"י ואי"ל. יש פה תקווה לחברה הישראלית, בכך שאנו מספרים את ההיסטוריה של הגבורה ביחד, ומתוכה נוכל ליצור עתיד משותף". קם דור צעיר שמבקש אחדות, נוער שנוטע בנו תקוות לעתיד, שמבקש לגשר מעל השסעים שנפערו בחברה הישראלית, בנושא קריטי שבו נדרשת הידברות ופשרה. המסר מטקסי ימי הזיכרון שבפתח הוא ברור: בלי אחדות פנימית אין תקווה למדינה היהודית שקמה מאפר השואה ובגבורת אחינו שם וכאן.