חיים גורי היה אב-טיפוס לצבר, ולא סתם אלא לדור אשר נשא את המעפילים "עלי שכם" כלשונו של נתן אלתרמן ואת מלחמת השחרור בדמו ובחייו. הוא לחם במסגרת הפלמ"ח, ושני שיריו הבולטים מתמקדים סביב החזית המדממת מכל בירושלים - לזכר "מחלקת ההר" שבראשה דני מס אשר נטבחה בדרך לגוש-עציון ("הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים") ובאב אל ואד ("לנצח זכור נא את שמותינו... בצידי הדרך מוטלים מתינו").
כרבים מן הצברים של דורו הלך שבי קליל אחרי התפישה הכנענית, שהנהיג בעיקר המשורר יונתן רטוש ("עט ושלח בידו" מאת הפרופסור יהושע פורת). משהו מזה דבק גם במשה דיין והרבה בעמוס קינן ובבועז עברון. עד שבראשית שנות ה-60' עלה בידי המוסד לחטוף את הממונה על מכונת ההשמדה הנאצית אדולף אייכמן ולהביאו למשפט בירושלים, והכנעניות פגה כמעט כליל מאליה. רשימותיו של גורי ב"מול תא הזכוכית" הן עדות לכך.
סטודנט צעיר הייתי ועלה בידי לקבל כרטיס לישיבת הפתיחה, והתבוננתי באיש עליו שמעתי רבות בעת משפטו של ישראל (רז'ה) קסטנר על נסיבות הסגרתה של יהדות הונגריה לאושוויץ, ולא הבנתי כי ביום הזה נפתח פרק חדש, מהפכני, בתפישת ישראל את עצמה. גם בתפישת העולם את ישראל. כי ברגע האמת נראה המעמד בבית העם בירושלים כעוד דיון משפטי שגרתי. לא כן. נראה לי כי אם כעבור שנים הגדירה ישראל את עצמה כ"יהודית ודמוקרטית" לפי הצעת החוק שהכין דן מרידור, ונתמכה בכנסת בידי הרב יצחק לוי ואוריאל לין ואמנון רובינשטיין, הרי זה משום התפנית אשר התחוללה במשפט אייכמן. במהלכו חזרה ישראל ליהדותה.
לא לזו החרדית אשר אדמורי"ה חטאו בשנות ה-30' ואסרו על העלייה לארץ-ישראל (לבד מהרבי מגור, שביקר כאן אי-שם בשנות ה-20'); לא זו ששללה את הציונות והמתינה לאלוהים לעשות את המלאכה ("לא תעלו בחומה") וההיסטוריוגרפיה טרם עשתה עימה את החשבון הראוי, מאז הופקרה בהוראת מנהיגיה באירופה ועד לסירובה להגן היום על החיים הישראלים במולדת.
היהדות שניעורה במשפט אייכמן הייתה אחרת. היא ביקשה לשלב בתוכה את מורשת ישראל ותרבותה. לא רק את הכללים הנוקשים שהתקבעו ב"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו במאה ה-16 אלא את מה שביטאו בנושא הלאומי גדולים כרבי אברהם יצחק הכהן קוק, ולפניו השותפים לעשייה הלאומית שמואל מוהליבר ב"חובבי ציון" ויעקב יצחק ריינס בראשית התנועה הציונית. הסיפור ההיסטורי ארוך ומפותל. גם אחרי משפט אייכמן השואה לא נותרה ערך יהודי בלבד, ובמובנים מסוימים זה גם ראוי אם כי המבקשים לנשל את ישראל ממנה נוקטים מדי פעם בעויינות כלפיה.
זה החל ב"חליפת מכתבים" - שאוגדו לספר וכל כולו פולמוס צורב בין הפרופסור גרשום שלום (שולם) לבין עמיתתו חנה ארנדט, שהייתה פעם ציונית והפנתה עורף לעמה, ויש מי שמבקשים להעניק לה כתר מסיבות שגויות, והוא נמשך עד לימים אלה.
השואה היא פרק מנחה לאנושות כולה. ראו למשל את הספר "הבחירה" לפסיכולוגית ד"ר אדית אווה-אגר. קדם לכולם ויקטור פרנקל ב"האדם מחפש משמעות". יש לה פרק מרכזי בכינון בית הדין הבינלאומי בהאג וקביעת נורמות באשר להשמדת עם ולפשעי מלחמה כפי שעולה ב"רחוב מזרח ומערב" לפיליפ סנדס. כל אלה בנוסף לשלד של האירוע והוא השובל הארוך של ספרי ההיסטוריה שעסקו בראש ובראשונה ביהודים, אך לא רק בהם.
בספרו "היסטוריה של יהודים" הרבה פול ג'ונסון לעסוק בשואה. בסיכום תמציתי על השואה כתב כי מלחמת העולם הראשונה הפכה את הקמת המדינה היהודית לאפשרות. אך מלחמת העולם השנייה הפכה אותה להכרח "יהיה אשר יהיה המחיר שישלמו הם (היהודים) ואחרים". כך נכון.
