בנימין זאב ורצברגר נולד בהונגריה. כל משפחתו נספתה בשואה, והוא נשלח למחנות ריכוז שונים. במחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה נהג קצין האס.אס. להעיר אותו ואת שאר האסירים מדי יום בצרחות נוראות. "אתם חולמים על ירושלים?", הקצין צעק עליהם, "אתם לא תזכו לראות את ירושלים". "אתם תראו את ירושלים רק דרך הארובות של המשרפות".
אלא שבנימין זאב ורצברגר סרב לוותר על החלום. בכוחות עילאיים הוא שרד את השואה, עלה לארץ ישראל והקים משפחה ענפה בעפולה. אבל לרגע הוא לא שכח את ירושלים. בגיל מתקדם הוא בחר להתחיל לעבוד בכותל המערבי. מבחינתו, זה היה הניצחון המוחץ על הצורר - ההוכחה הניצחת שעם ישראל חי.
כל יום שהוא עבד בכותל, והוא מירק וניקה את אבני הכותל, הוא חש את התפנית העצומה בתולדות עמנו, התפנית משואה לתקומה. כל מכריו ומשפחתו אומרים: לא היה אדם מאושר ממנו. בנימין זאב הלך לעולמו לפני שנה וחצי בגיל 95, אבל נכדיו וניניו נמצאים איתנו הערב.
שרשרת הדורות של השורדים, ונוכחותם במקום מקודש זה, הן אות ומופת לניצחון על אויבינו. ומובן מאליו, כפי ששמענו זה עתה מהנשיא, שניצחון זה אינו יכול למחוק את עוצמת הטרגדיה של עמנו בשואה: קהילות שלמות נחרבו, מיליוני אחינו ואחיותינו נטבחו במיתות מחרידות ונוסף עליהם נרצחו מיליוני בני עמים אחרים. ערכי המוסר נרמסו, התרבות האנושית רוסקה, צלם האדם הושפל עד עפר. צלקות הכאב אלה יישארו עימנו לנצח. ולמרות כל זאת, עלינו לזכור את הניצחון הייחודי של עם ישראל!
ואני פונה קודם כל אליכם - שורדי השואה, הניצחון זה מתגלה במשפחות הגדולות והמפוארות שהקמתם, ובתעצומות הנפש שלכם: בעיצומה של התופת וגם לאחריה - בחרתם בחיים. האמנתם בטוב, עזרתם לאחר, הפלאתם בנתינה ובחסד.
ניצחון זה גם משתקף בקומתם הזקופה של משתתפי 'מצעד החיים': בשנים האחרונות המצעדים מתרחבים לארצות דוברות הלאדינו - יוון, צפון מקדוניה, בולגריה, וכן לצאצאי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם הן נידונו לכלייה על-ידי הנאצים.
אבל פסגת הניצחון היא עצמאות מדינתנו בת ה-75. ישראל היא מדינה חופשית, תוססת, דמוקרטית, עתירת הישגים. מדינה שכולנו יחד בונים אותה דור אחר דור.
אתמול נפגשתי כפי שאני עושה מדי שנה, בחדר הקבינט של ממשלת ישראל עם השורדות והשורדים, מדליקי אבוקות הזיכרון והגבורה: שושנה וייס, טובה גוטשטיין, בן-ציון רייש, יהודית סולברג, ראובן בונפיל, יפים גימלשטיין ומלכה רנדל. אחיה של מלכה, הרב אפרים מול, גם הוא נכח במפגש, הוא ניגש אלי אחרי שכולם סיימו את דברם, והיה נרגש מאוד. אבל לצערנו, מיד לאחר המפגש הוא לקה באירוע מוחי קשה. כולנו מתפללים לשלומו. שמעתי בהתרגשות את סיפוריהם מרטיטי-הלב של הניצולים עזי-הרוח. לאחר פרקי האפלה בראשית חייהם, באו פרקי האור בהמשך.
אין עוד מדינה בעולם שבניה ובנותיה היו מצליחים לקום מאפר ההשמדה, ולנסוק לפסגות התקומה. חרף אתגריה הרבים, ישראל היא כוח עולמי עולה, מושא להערצה בזכות יכולותיה יוצאות הדופן. ואני שומע זאת בכל מפגש, בכל שיחה עם מנהיגי תבל - כולל ממנהיגי מדינות-ערב עימן השגנו הסכמי-שלום היסטוריים, וגם ממנהיגי מדינות-ערב אחרות, שגם איתן בכוונתנו להשיג הסכמי-שלום. את משמעות השלום רואים בדרכים רבות בכל ימות השנה, כולל ביום הזה, שבו ילדים מוסלמים בדובאי לומדים על השואה של העם היהודי.
לפני כמה שבועות פגשתי בגרמניה את הקנצלר שולץ. ערכנו ביקור מטלטל ב'רציף 17', בפאתי ברלין מהרציף הזה נשלחו רבבות יהודים אל מותם. המשלוח האחרון יצא באפריל 1945. שבועות ספורים לפני כניעת הנאצים, עדיין התעקש משטר האימים להשמיד את אחרוני היהודים. שם, על רציף המוות, השמעתי באוזני קנצלר גרמניה מסר חד וברור: לפני שמונה עשורים, עם יציאתנו מתהומות חוסר-הישע, נולדה לה מדינת היהודים מחדש.
אמנם העולם השתנה מאז, אבל הקריאות להשמדתנו לא פסקו וכיום הן באות ממשטר האימים בטהרן. הלקח העיקרי שלמדנו בשואה, הוא שעלינו לבלום את כוחות הרשע מוקדם ככל האפשר. מדינת היהודים חייבת להבטיח שיהיה בידה הכוח להגן על עצמה בכוחות עצמה מול כל אויב, מול כל איום.
הערב, כאן ב'יד ושם', אני מוסיף: ניצחון העבר אינו מבטיח לבדו, את ניצחון העתיד. ניצחון העתיד מחייב נחרצות תמידית, ומאבק חסר-פשרות במבקשי נפשנו. לכן אנחנו נאבקים בתקיפות בכל הסכם גרעין עם אירן, שיסלול את דרכה לנשק גרעיני.
מאותה סיבה אנחנו נאבקים בתקיפות בשלוחות הטרור של אירן סביבנו. מי שמבקש ללפות אותנו בטבעת חנק של טרור ייתקל בתגובה מוחצת.
אויבינו ימצאו אותנו עומדים יחד, כתף-אל-כתף. הם יגלו שוב את הכוחות העצומים שטמונים בעמנו.
ידידיי אזרחי ישראל, אני עומד פה הרבה שנים, ואני מצהיר בפני העולם כולו - לעולם לא עוד. הפעם אני מדגיש: מבקשי נפשנו, הצוררים החדשים, אולי חושבים שאין לנו את הנחישות והלכידות הפנימית לעמוד מולם. הם טועים בגדול. אנחנו נגן על עצמנו, ונהדוף יחד כל איום על קיומנו.
לפני 80 שנה, בגטו ורשה הבוער, ניצבו המורדים היהודים הצעירים מול הנאצים כשהם מצוידים בנשק דל מעטים מול רבים. לצד המלחמה בחיילי האס.אס. למטה - בבונקרים ובתעלות-הביוב המורדים הניפו את דגל ציון למעלה, מעל גגות הגטו.
מנהיגי המורדים ביקשו מנער ומנערה לעלות לגג, ואמרו להם: "אתם עומדים לעשות היסטוריה. אתם תניפו את דגל המרד היהודי הראשון אחרי כמעט אלפיים שנה". השניים טיפסו לגג, עמוסים בבקבוקי מולוטוב, וחמושים באקדחים.
וכשהגיעו לגג, הם הידקו על הגג את תורן הדגל אל הארובה. הרוח הקלה פרשה את הדגל הכחול-לבן מעל גגות ורשה. להתרגשותם ולגאוותם לא היה גבול. מעשה הירואי זה היה כדברי ברוח משורר התהילים - "נס להתנוסס".
רוחם של מורדי גטו ורשה הייתה איתנה, אבל עדיין הייתה תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם, בין מרדכי אנילביץ' ופאבל פרנקל, תהום אידיאולוגית שמנעה מהם להתאחד גם ברגעים אחרונים, ברגעים הקשים ביותר.
הסיפור מלא ההוד והכאב של מרד גטו ורשה ממחיש את גורל הגבורה ואת גודל הגבורה שטמונה בעמנו, והוא גם מחייב אותנו לאמץ את צו הדורות: רוח, כוח ואחדות פנימית - רק כך ננצח את הקמים עלינו לכלותנו.
רוח, כוח ואחדות פנימית - רק כך נמשיך להבטיח את ניצחון ישראל. רוח, כוח ואחדות פנימית, אלה בדיוק הדברים שאותם ביטא לפני ימים אחדים הרב ליאו די מהיישוב אפרת. ברגע הנורא בחייו, בהלוויות של אשתו לוסי, ובנותיו מאיה ורינה - ליאו זעק את קריאת הנצח שהייתה גם תמצית חייו של בנימין זאב ורצברגר, אותה קריאה שמחברת את כולנו: עם ישראל חי ונצח ישראל לא ישקר!
יהי זכרם הקדוש, של ששת מיליונים אחינו ואחיותנו שנספו בשואה הנוראה, שמור ונצור בלב עמנו לדורי דורות. ה' יקום דמם".
