גנרל הס"ס יירגן שטרופ, מפקד דיכוי גטו ורשה, הגדיר את הנפת הדגלים בזכרונות שכתב בכלא. הוא אמר: "לדגלים הייתה חשיבות פוליטית ומוראלית רבה. הם הזכירו למאות-אלפים את פולין וריגשו אותם, הם איחדו את אוכלוסיית הגנרלגוברנמן, ובעיקר את היהודים והפולנים. דגלים וצבעי הלאום הם אמצעי לחימה בדיוק כמו יריות מנשק אוטומטי, יותר כמו אלפי יריות. כולנו ידענו זאת - הימלר, קרוגר והאן".
בערב פסח מלאו 80 שנה למרד גטו ורשה. ציון המועד נקבע לכ"ז בניסן, שישה ימים לאחר תום חג הפסח. ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. האירוע הזה נבלע בין ימי הזיכרון שאנו משופעים בהם, ולא נודע כי בא אל קרבם. המרד היה אירוע בעל חשיבות מיוחדת. הוא פרץ לאחר הכנות ואגירת נשק (קל בלבד), ובמיוחד לאחר שהגרמנים החליטו ל"דלל" את ציבור כלואי הגטו. תשעה חדשים לפני המרד בוצעה בגטו אקציה ענקית. מהגדולות שבוצעו במלחה"ע השנייה. למעלה מ-300,000 יהודים נשלחו לטרבלינקה להשמדה. הרכבות, הידועות לשמצה, פעלו יומם ולילה. היה ברור כמעט לכולם כי הקץ מתקרב.
בגטו נשארו כ-40,000 יהודים. כמה מאות צעירים מהם הקימו שני ארגוני מחתרת: אצ"י (איגוד צבאי יהודי, של ארגוני הימין) ואי"ל (הארגון היהודי הלוחם, של ארגוני השמאל). חברי הארגונים הללו החליטו למרוד. אנשי אצ"י הניפו את דגל פולין ואת דגל הכחול-לבן מעל הבניין שתפסו בכיכר מורנובסקה וממנו נלחמו נגד הגרמנים.
הדגלים נראו באיזורים נרחבים מעל קו האופק של ורשה. הדבר עורר את חמתו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, שהשמדת היהודים הייתה באחריותו, הוא היה מוטרד מהמראה, וצרח בטלפון ממשרדו בברלין על שטרופ: "שטרופ, כאן במטה שלי אומרים לי שאני צריך לפטר אותך. אתה חייב לצאת כבר מה'שלאף-שטונדה' שלך. די! תוריד את הדגלים האלה בכל מחיר. עכשיו! הם מתנופפים מעל ורשה כבר ארבעה ימים!".
שטרופ מונה על-ידי הימלר זה מקרוב, לדיכוי המרד ולהשמדת היהודים הנותרים בגטו, לאחר שהתאכזב מביצועיו של המפקד הקודם, פרנקנג פון-זאמרן. בכלאו כתב שטרופ: "לדגלים הייתה חשיבות פוליטית ומוראלית רבה. הם הזכירו למאות-אלפים את פולין וריגשו אותם, הם איחדו את אוכלוסיית הגנרלגוברנמן, ובעיקר את היהודים והפולנים. דגלים וצבעי הלאום הם אמצעי לחימה בדיוק כמו יריות מנשק אוטומטי, יותר כמו אלפי יריות. כולנו ידענו זאת - הימלר, קרוגר והאן".
שטרופ נזקק לכוח מיוחד, לארטילריה וללהביורים, שהובהלו אליו מהחזית. רק לאחר חודש הוא הצליח גם לגבור על המורדים המועטים וגם על רבבות היהודים שנכנסו למקומות מחבוא וסירבו לצאת לקראת גירושם. הוא הועמד לדין אחרי המלחמה, נידון למוות, והוצא להורג בפולין.
"הובסנו על-ידי הלהבות, לא על-ידי הגרמנים"
"בבוקר ה-20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם, ולהיכנע עד השעה עשר בבוקר. האולטימטום נדחה על-ידי המורדים. הגרמנים החלו לשרוף באופן שיטתי את הבתים, בעזרת להביורים ובקבוקי תבערה, וכמו-כן פוצצו מרתפים ותעלות ביוב. הובסנו על-ידי הלהבות, לא על-ידי הגרמנים", העיד מארק אדלמן, ממפקדי אי"ל. ים הלהבות הציף את הבתים והחצרות... לא היה אוויר לנשימה, רק עשן שחור ומחניק וחום בוער שקרן מהקירות האדומים מחום וממדרגות האבן הלוהטות". הגרמנים הציתו את הגטו כולו כאמצעי להכנעת רבבות האזרחים הלא-לוחמים. שרידי הלוחמים החלו לצאת מן הגטו אל האזור ה"ארי" דרך תעלות הביוב.
ב-7 במאי גילו הגרמנים את הבונקר ברחוב מילא 8, בו התמקמה מפקדת אי"ל בראשותו של מרדכי אנילביץ. למחרת הם תקפו אותו, כולל בגזים; הלוחמים העדיפו להתאבד מאשר ליפול בידי הגרמנים. כמה עשרות לוחמים הצליחו להימלט אל הצד הארי בהובלתו של
שמחה רותם (קאז'יק). רוב אנשי אצ"י נהרגו. כמה עשרות מן הלוחמים שרדו. מרד גטו ורשה. סיפור של גבורה, סיפור של אומץ ותקווה. במותם ציוו לנו את החיים!
