כבר 16 שבתות שבצומת הרחובות קפלן ודרך בגין, תל אביב, נולדה וגדלה מנהיגה. זה כה בולט לעין ומובן מאליו, שבאורח אישי הריני גאה כי שיחתנו הראשונה התנהלה בעת שהניפה את הדגלים השחורים בתחילת המאבק להגנת הדמוקרטיה.
בתקופה זו, עם דגל כחול-לבן בידה כפסל החרות בכניסה לניו-יורק, שבה ד"ר שקמה ברסלר - פיסיקאית מצטיינת במכון ויצמן ואם לחמש בנות בעמק יזרעאל - לנהל עוד הפגנה. רק שזו הייתה שונה במשהו מ-15 קודמותיה. היה בה מאווירת "הימים הנוראים" בין כסה לעשור, בין יום הזיכרון לשואה לבין ההצדעה לנופלים במערכות ישראל.
לאורך דרך בגין זרעו המשפחות השכולות שובל ארוך של נרות זיכרון ליקירי האומה אשר מסרו נפשם לקיים את הנס של ריבונות ישראל, ובזיכרוני הבהב שיר שכתב בשעתו מייסד מחתרת הלח"י אברהם (יאיר) שטרן ובו נאמר על הקורבנות הצפויים במלחמה עד לבוא הגאולה: "נקביל פנינו, יהי דמנו/ מרבד אדום ברחובות./ ועל מרבד זה מוחותינו/ כשושנים הלבנות".
ההתחלה והסיום היו פוליטיים אף שגם הם מקוריים. שילה כץ בשפה האנגלית ביטאה את מימוש המהות היהודית ההומאנית הקושרת גם את בני עמנו שבגולה; ועורכת הדין הבדואית חנאן אלסאנע את החיבור הדמוקרטי על בסיס השוויון שהבטיח דוד בן-גוריון כבר במגילת העצמאות.
ההגנה על הדמוקרטיה - יבין סוף-סוף בנימין נתניהו - אינה משתרעת רק בין בתיו בירושלים ובקיסריה. הקוטר שלה נמתח מניו-יורק עד רהט.
חברו אליהן הלשעברים ראש השב"כ יובל דיסקין וקצין גבעתי עידו גלילי, ואושיק לוי שב אל יונתן גפן ב"לך לארץ-ישראל" וטייס המסוקים מזה 40 שנים בשרות צה"ל דניאל בוסקילה חצצר את התקווה שנשמעה עם דמעה רותחת.
ליבת ההפגנה שניהלה ברסלר עם דגל מורם ומונף כמהפכנית בציור של אז'ן דלקרוא התמקדה בדבריהם של ניצול השואה בן ה-95 אברהם רות והאחות השכולה מיה צירקל, שבפיהם העמיקה את התחושה שאסור לוותר. זה הקרב על מהותה של מדינת היהודים והמסר חד-משמעי בערב קשה במיוחד.
כפי שאמר זאת רות הזוכר כי גם בהולנד נולדה הדיקטטורה בקיצוץ כנפיו של בית המשפט העליון, וכמו בכל מדינה שהתדרדרה כפולין והונגריה והודו. הרי אנו מחויבים להתנגד. נשבעים להתנגד. גם בשמם של יותר מ-24 אלף השושנים הלבנות, שנכחו עימנו הלילה בצורה של נרות, ולא נניח לשלטון הרשע לכבות.
