בג"ץ בהרכב שלושה שופטים קבע - פה אחד - שיש לאפשר כניסת פלשתינים לתחומי ישראל לצורך קיום טקס זיכרון משותף לישראלים ולפלשתינים בערב יום הזיכרון. קריאה נכונה של פסק הדין תגלה שיש בו עמדת מיעוט של השופטת וילנר שקבעה כך: "כשלעצמי, אציין כי התוצאה שאליה הגיע בית משפט זה בפסקי הדין בנושא הנדון, אינה מובנת מאליה. אולם כפי שציינתי באחת מן הפרשות, אני סבורה כי "יש חשיבות רבה לכך שבית משפט זה ידבר בקול אחד לאחר שנקבעה הלכה, לטובת שמירה על ודאות ועל יציבות ההלכה, לא כל שכן בסוגיות עקרוניות (...) פן נתנהל כ'בית שופטים', אשר מספר דעותיו כמספר חבריו". אבל הנשיא זמורה, שהיה נשיאו הראשון של בית המשפט העליון, הרי קבע: "אמת ויציב - אמת עדיף". מקל וחומר כשמדובר לא באיזה "אפרופים" ודומיו אלא בעניין היורד חדרי בטן. משפחה שכולה שמתנגדת לטקס האלטרנטיבי לא תקבל את העמדת הפנים הגובלת בפיקציה, שלפיה חשוב שבית המשפט "ידבר בקול אחד". בית המשפט איננו רשאי להקריב את הרגשות העמוקים ביותר של המשפחות השכולות, לטובת הפיקציה הזו. אין המדובר כאן באיזה עניין טכני אלא בעניין מהותי ביותר ואין לכסות עליו עם טיח ושליכט. מן הדין היה שהשופטת וילנר לא תסתפק ברמזים אלא תציג את עמדתה ללא כחל וסרק, ובעקבות כך יורחב ההרכב. לפחות זה. דוחק הזמן אינו מהווה סיבה ראוייה לפסק דין בשיטת "הריחוף" מעל הסוגיה.