כשהוא חובש כיפה שחורה גדולה, יאיר לפיד רכן קדימה, היישיר מבט אל הקהל, עטה מבט רציני וספד ל"אחיו יהונתן" בקול עמוק ובדיקציה מושלמת. "הוא אהב נשים כולל את הלא נכונות", התפייט לפיד. לפיד הוא איש של מילים. כל הברה ומילה אצלו נבחרות בקפידה והמשפטים שבוקעים מפיו נשמעים כמוזיקה רעננה שערבה לאוזן. כל משפט נשזר באופן מושלם ברעהו ויחד נאגד לזר מרהיב שבו מסתתרות תובנות מפתיעות שהוא שולף כקוסם ברגע המתאים. כבר הרבה שנים שדבריו של לפיד, הוגה ומנהיג תנועת "יש עתיד", מלווים אותנו, מאירים את דרכנו וצובעים את פס הקול של חיינו. כמו מי מעיין זכים, המילים בוקעות מבין שפתיו ושוצפות כנחל איתן את קהל מעריציו ששותה את דבריו בצמא.
לפיד הוא אדם ברוך כישרונות. אחד, אבל יחיד ומיוחד. יש ביאיר יכולת נדירה לחבר בין עולמות רחוקים ולזהות תהליכים נסתרים מן העין ומן הלב. מי כמוהו ער לדקויות הסוציולוגיות שמבדילות בין מלצרית פשוטה לאחראית משמרת? ומי כמוהו מסוגל להגדיר במדויק את ההבדלים בין "ביביסט" מגעיל כמוני ל"אנשים נכונים" כמוהו. אבל רגע, אני אומר לעצמי. מי הן אותן נשים "לא נכונות" שיהונתן אהב? מדוע מצא לנכון לפיד להזכיר אותן בהספדו? ומה המסר החשוב שהוא מבקש להנחיל בצאן מרעיתו?
רמז לפתרון התעלומה ניתן למצוא בתשובה של לפיד לשאלה מדוע התנגד בעבר לחסימת כבישים וכעת הוא תומך בהן. פרומו, לא כי הוא שינה את דעתו, אלא פשוט מאוד כי "המציאות מורכבת" ובאופן יותר מפורט מורכבת משני סוגי אנשים: "נכונים" ו"לא נכונים". "זה אנשים אחרים, זו סיטואציה אחרת, וזה עולם אחר", הסביר לפיד, אז איך אפשר להשוות? ואכן, יאיר לפיד, כשמו כן הוא. לפיד הוא עמוד האש ההולך לפני המחנה. אלא שהלפיד שלו מייצג ומאיר רק את המחנה הנכון, "ישראל הראשונה" ומדיר ממנה את שאר האזרחים. תמצית הגותו של לפיד כפי שהיא משתקפת מנאומיו וציוציו היא "אנחנו והם" ותמצית משנתו הפוליטית היא "הפרד ומשול". "הממשלה הזו היא ממשלה נורמלית, של אנשים נורמליים שבאים מהמקום הנכון", אמר לפיד על ממשלתו ואילו על יריביו הוא אמר "אי אפשר להשאיר את העולם לחארות". לפיד אינו הנסיך הקטן מפלוגה ב' אלא המסית הגדול מרמת אביב ג'. במקום להפיץ סביבו אור ולעודד פיוס ופשרנות הוא מצית מלחמת אחים ומלבה אש של שנאת חינם למען מטרותיו הפוליטיות.
שנאה היא הרגש המזיק ביותר בבני אדם. שנאה, כמו רוע, לעולם לא בונה אלא רק הורסת. שנאה וכעס מחלחלים אל הנפש ומרעילים את הנשמה. שנאה, ובמיוחד שנאת חינם, משבשת את שיקול הדעת, מונעת שיח רציונאלי, מרחיקה פשרות ומציתה מלחמות מיותרות. שנאה היא רגש אלים ופסימי שמבטא אי-אמון ביכולת להגיע לפתרון מוסכם ולאחות בין קרעים. עשרה קבין של שנאה ירדו על מדינת ישראל ודומה שתשעה מהם לקח לעצמו השמאל. הרבה יותר מדי שנאה יש במחנה הזה, שנאה חולנית, לא רציונלית, ונטולת מעצורים. שנאה כנגד הימין, שנאה נגד "מזרחים" ושנאה נגד חרדים.
שנאה קולקטיבית
כמו גל צונאמי ענק שוטפת השנאה הקולקטיבית הזו את הארץ וסוחפת בדרכה את הקווים האדומים, את העכבות המוסריות ואת מעט המשותף לנו. השמאל כל כך מלא וגדוש בשנאה שלא נשארו בו שמץ של יושרה, חמלה כלפי חלשים ודאגה לזכויות אדם. דוגמה אחת לשנאה קולקטיבית מטורפת, חסרת גבולות ונטולת כל הסבר רציונלי היא השנאה ליאיר נתניהו בנו של ראש הממשלה. יאיר, בן 31, הוא בוגר תואר שני, צמחוני, עובד כעיתונאי ומנחה תוכנית רדיו בערוץ גלי ישראל. מהאזנה לתוכניתו יאיר נתניהו מצטייר כבחור אינטליגנטי ונעים הליכות. אפשר כמובן לחלוק על דעותיו ולהביע ביקורת כלפיו, אבל איך אפשר לתאר אותו כמפלצת ולהרגיש כלפיו שנאה תהומית בלי להכיר אותו?
גם שרה נתניהו אמו היא מושא למסע שטנה דומה ונרדפת שנים על לא עוול בכפה, רדיפה שכוללת השמצות מכוערות, הקלטות סתר פליליות ותביעות משפטיות קנטרניות. גם אם מקצת ההאשמות נגדה נכונות אין בכך כדי להסביר או להצדיק ולו שמץ מהשנאה שמופנית כלפיה. אחד השיאים של מופע השנאה החולני נגדה היה המצור על המספרה בתל אביב. אלפי מפגינים נענו לצו 8 של מנהיגי המחאה וצבאו על דלתות המספרה בה שהתה, בסצנה שמזכירה את המצור על בית משפחת לוט בזמן ביקור המלאכים.
לא פחות מזעזעת ואולי אף יותר היא השנאה הקולקטיבית כלפי המגזר החרדי בקרב תומכי השמאל שבאה לידי ביטוי באלימות מילולית, תקיפות פיסיות ואפילו אכיפה בררנית של המשטרה. החרדים מתוארים על ידם במונחים אנטישמיים ממש: טפילים, אוכלי חינם, סחטנים, סכנה לעתיד המדינה ואפילו מסריחים. החרדים גם מואשמים בשנאה כלפיהם שכן הם "מביאים את השנאה על עצמם". בפרפרזה על דברי גולדה מאיר, "השמאל לא סולח לחרדים שהם גורמים לו לשנוא אותם". מעניין ששנאת האחים הזו אינה הדדית. בסקר של מכון "פנימה" שכלל 1,000 משתתפים, 38% מהחילונים דיווחו שהם שונאים חרדים אבל רק 2% מהחרדים שנאו חילונים. גם בהפגנת המיליון של הימין שהתקיימה השבוע לא נתקלתי בשום גילויי שנאה כנגד הצד השני. שוב ושוב מתברר ש"ערכי השמאל" כמו אהבת אדם, דמוקרטיה וקבלת האחר אינם אלא עלה תאנה שתחתיו נחבאים התנשאות, כוחנות ודורסנות. וכאן חשוב להגיד.
שנאה קולקטיבית כמו שריפה, לא קורית מעצמה אלא נגרמת ובהרבה מקרים מתוך כוונה תחילה. יש לא מעט אנשי ציבור שמשתמשים ברטוריקה רעילה ולשון אלימה כנשק פוליטי מתוך מטרה ללבות את אש השנאה בקרבנו. מה שהתחיל בדמוניזציה של יחידים, המשיך בדהומניזציה של מגזרים, התפתח לאכיפה בררנית ועלול להוביל לדיכוי אלים של הרוב על-ידי המיעוט בתמיכת בג"ץ. ואין זה פלא . אין כמו שנאה כדי להסיט את הדיון מהשכל לרגש, כדי לצופף שורות ולהצדיק מעשים פסולים. אין כמו לגיטימציה שנותנת שנאה כדי לשלהב המון זועם ולהפוך אנשים טובים לחיות טרף. אלא שנשק השנאה הוא חרב פיפיות. מרגע שהוצתה אש השנאה קשה לשלוט בה. הרוח הרעה שמלבה את השנאה עלולה לשנות את כיוונה ולשרוף את כולנו.
