חלפו 20 חודשים מאז ברחו ששה אסירים ביטחוניים מכלא גלבוע ונתפסו, וחקירת הבזיון על-ידי ועדה ממשלתית טרם הסתיימה. הבריחה - בזיון, ומשך החקירה - חרפה. בבחינת "עבר זמנו - בטל קורבנו". למרות הסחבת כמה עובדות חשובות כבר נחשפו סופית. אחת העיקריות שבהן היא שמתקיים דו-שיח בין שרות בתי הסוהר לבין נציגות המחבלים. איני שולל זאת בתנאי שהצדדים יוצאים נשכרים ודבר בהתנהלות הנהלת הכלא אינו הופך להתרפסות, כפי שלבושתנו אכן התברר מן העדויות. היות ואיני שולל התדיינות של השלטונות עם ועד המחבלים נראה לי כי כבר זמן רב צריך היה להגיע איתם להבנה מה תהיה מדיניותה של ישראל כלפי שובתי רעב. שביתת רעב היא הליך סחטני וסוחט דמעות, ולגיטימי. אשת הברזל מרגרט תאצ'ר הניחה לאסירים באירלנד לרעוב עד מוות, ולא מצמצה. ייתכן כי זו היא המדיניות הנכונה. מצויה גם גישה אחרת הטוענת כי החובה לנסות ולהציל חיים קודמת לכל. גם אם שובת הרעב מתנגד יש לאלצו לאכול. כמו מתאבד בקפיצה מהגג שראוי לתפוס אותו טרם צלילתו לתהום גם אם הוא מתנגד. ייתכן כי דווקא זו הגישה הנכונה. יש רופאים בעלי שם בישראל, שהסבירו לי כי אין להתערב בשיקול דעתו של האסיר. אם ברצונו להתמיד ברעבו - אין לאלצו להזין את עצמו. כבוד האדם וחרותו. עד המוות. בעיניי אוקסימורון, שתי הגישות נכונות. אך מבחינה מעשית ראוי לנהוג כך: היות ויש מגע עם ועד האסירים הביטחוניים ראוי להציג לחבריו את השאלה, ולהביא בחשבון את רצונם כנציגי הציבור הכלוא. נכון להציג לועד המחבלים שאלה מדויקת מה לעשות עם אסיר שובת רעב, ולפעול על-פי עמדתו. להניחו לגורלו? להזינו? יחליטו הם על גורלם וישאו באחריות לחיי חברם, והשאר יעמוד להם עד קץ הימים. מה קרה לחד'ר עדנאן ששבת 86 ימים ומת? לפי סימנים שונים המית את עצמו באוהלו של טרור. סירב לאכול ואפילו להיבדק. אם הנחה זו נכונה כי אז אין אפילו בדל של צידוק לירי המאסיבי של רקטות מרצועת עזה ליישובים העוטפים אותה. תקיפת הגמול הישראלית לא רק מוצדקת אלא ראוי שתהיה גם מאוד כואבת.