באחרונה סוקר בהרחבה בערוץ 11, ובמדיה החברתית, הסיפור האחרון של אילה חסון ועורך הארץ, עמוס שוקן, שנסחט לטענתו לכאורה, על-ידי גדעון סער, מי שכיהן כשר המשפטים, בממשלה הקודמת. אין כל סיכוי, שסיפור מעלליו, של מי שכיהן כשר בממשלה בישראל, יעבור תהליך מזכך של מיצוי בערוצים המשפטיים המקובלים. היועמ"שית מיארה לא תורה בשום אופן על קיום חקירה בעניין של סער.
המשפטנים ב"שירות" הציבור הקימו לנגד עינינו רשת מסועפת של "שמור לי ואשמור לך". החברה האזרחית החדשה שהם עמלים על בנייתה, מבוססת על השקר הגדול נוסח ג'ורג' אורוול 1984, שקר הוא אמת, אמת היא שקר. כביכול מנהלים מאבק לקיום משטר של דמוקרטיה כשהם נאבקים בפועל על היפוכו המוחלט של המושג, על קיומו של שלטון החונטה או ה"פמיליה", על-פי הגדרתו של ברק עצמו ("אנחנו משפחה"). הם נלחמים בחירוק שיניים על חייה של גרסתם המעוותת למונח דמוקרטיה. השיטה ה"דמוקרטית" פרי הגותם היא שקרית על-פי כל אמת מידה מקובלת.
כל הכלים העומדים לשימורו של משטר דמוקרטי בעולם המערבי כולו, נידונים בידיהם להרס אחד לאחד: כך נעשה בראש חוצות הרס המשילות של הממשלה הנבחרת, על-ידי פגיעה אנושה במרקם החיים היומיומי. תופעות כהשתוללות במרחב הציבורי (חסימת צירים, הבערת מדורות "ספונטניות" בדרכים ראשיות, הפגנות ליד מקומות פעילותם של נבחרי ציבור, הם מעשה יומיומי). אחרון חביב: שינוי עמוק באחד מיסודותיו של המשטר הדמוקרטי, למעשה ריסוקו המוחלט: על-ידי תפירת תיקים שיטתית לעומדים בראשו.
ואם בכך לא די, הוסיפו "המוחים" הטלת משטר פרבדאי על המדיה, כולל הרחקת עיתונאים סוררים הנבעטים ממקומות עבודתם, ובעיקר צלחה דרכם (בינתיים), בהפעלת משטר שיפוטי מסוג חדש בעולם כולו: שפיטה על-פי "מרחב הסבירות", העומד ברוב נדיבותה של מערכת המשפט לרשותו של כל שופט. כל היושבים בדין, עושים במרחב הזה כחפצם, ללא כל הגבלה. להגברת כוחם השיפוטי נוסף גם מושג ה"אמת לשעתה", אף זאת, כדי לאפשר לכל שופט אפשרות לעשות גם במרחב הזמן כרצונו.
וזה דפוס השפיטה שאימצה מדינת ישראל, תוך ביזוי החקיקה בכנסת, ועוד הוענק למחוקקים ביזוי נוסף: הקלה קיצונית בענישה, הרס מושג ההרתעה באופן כולל. ותחי הדמוקרטיה הישראלית... רק רפורמה, ועכשיו!
הבְּרוֹךְ הגדול של משפט נתניהו
מדוע הם נפקדים כאשר צריכים אותם
משפט נתניהו הולך ומתברר יותר ויותר כגרוטסקה משפטית מהסוג הגרוע במיוחד. החקירה הנגדית מעלה בחכתה עדי תביעה, ההופכים לנגד העיניים הקמות של המקשיב והמתבונן לעדי הגנה, סוג של מטמורפוזה (שינוי צורה ביולוגי), שמתרחשת ממש לנגד עינינו. כולם עדים לה זולת השופטים במותב.
היכן אתם אביעד גליקמן, ברוך קרא, אבישי גרינצייג, גיא פלג, תמר אלמוג וגידי ויץ? מעניין. החבורה הזו נראית בכל מקום, במיוחד באולפנים. היא משדרת לכולנו השכם והערב: אנחנו כאן. והיכן הם לא? ניחשתם נכון: באולם שבו מתנהל משפטו של נתניהו, שם הם לא.
כל כתבי המשפט הידועים באומץ לבם הנדיר, כולל המוזכרים לעיל, נעדרים משום מה, מהאולם. עדות לסיפור העגום של משפט זה. מדוע? כי הם לא רוצים/יכולים לדווח לאחור, לקוראים ולצופים בבית, על עוללות המשפט ועל כשלונותיה המתמשכים והבוטים של הפרקליטות. כי אז יאלצו לדווח גם על ה"בְּרוֹךְ" הגדול שלה. על מסמכים שלא נמצאים, על מועדים שלא קיימים, על עדים המשיבים תשובות שאינן עולות בקנה אחד עם כתב האישום.
הפתרון של הכתבים? בהעדרותם. הם פשוט לא שם. ואני תוהה: הבוסים של אותם כתבים, ידעו לשגר עיתונאים (יאיר וינרב) בטיסה עד למוסקבה הרחוקה על-מנת לשאול שם במסיבת עיתונאים מול פוטין ונתניהו וכל העולם, שאלה אחת, אחת! את נתניהו (על קשר שלו עם יהודי צרפתי פלוני, ועברו המפוקפק, אולי), ולהשיג בכך עוד קמצוץ השפלה לנתניהו. אבל אותה מדינה כושלת כשלון כל כך נחרץ בציוות/ארגון עיתונאים לכיסוי משפטו כאן? בירושלים?
ומה יקרה לחבורה הזו כאשר תתחיל חקירתם של כ-300 עדי ההגנה? אז ירחיקו עובדי הפרקליטות את עדותם עד מעבר להררי החושך כדי להביא את הנעדרים לכאן? וכמה עוד יעלה לנו המשפט המקרטע הזה, ומדוע אין בין השופטים ולו אחד שיקום ויגיד לחברים שלו במותב ובפרקליטות: הלו, חברים יקרים, המלך הוא עירום. מספיק עם הפארסה הזו. די!! פרצוף נאה לו למשפט הזה (ולפרקליטות עוד יותר) והשופטים עדיין לא הרהיבו עוז לקטוע אותו.
ומילה על אהרן ברק, הראיונות עמו והופעותיו אל מול המפגינים ליד ביתו: עקבתי כאן בביתי אחר שני ראיונות של רוני קובן, את ברק. המרואוין שיחק כאן משחק מושלם של הנעבכדיקער
1 מעורר הרחמים. בפנים נפולות אמר לנו: "יש לי 18 דירות? יש לי חצי דירה... אני ישראל השנייה... כאשר שאל המראיין: "מה היית מעדיף דמוקרטיה (קריא ממשלה, כנסת, הפועלות כראוי), או ערכים", אמר בקול רפה, ערכים. כעבור מספר ימים הופיע ברק עם המפגינים ליד ביתו. ובאותן פנים נפולות, יחד עמם ובדמעות שליש, שר את התקווה.
והמילה האחרונה, על קצה המזלג: אהרן ברק ישב בוועדה למינוי שופטים כנשיא בית המשפט העליון, משנת 1995 עד שנת 2006. נחשו כמה שופטים מזרחיים הוא מינה במהלך אותן 11 השנים... ובכן התשובה היא: אף אחד. בשנת 2001 מונה השופט אדמונד לוי, אולם גם מינוי זה היה מינוי שאליו התנגד אהרן ברק. ובקיצור א.ב. לא מינה שופט מזרחי אחד. ופרושים מיותרים.
