ההנהגה של התנועות החרדיות הלאומניות שלנו, לא זו בלבד שהיא נבערת מדעת בכול הקשור למעמדה הבינלאומי הקיומי של המדינה, אלא גם בכול הקשור למצבה הפנימי החברתי, התרבותי והכלכלי המיוחד שלא לדבר על המורשת היהודית. בכך היא לא רק נבערת מדעת אלא גם נבערת מן הדת היהודית. אם זקוקים היינו לעוד ראיות ותימוכין על הגורמים ההרסניים בממשלת הכשל הזאת הנה מגיח מיעוט חרדלי תוקפני ומטיל חרם על מפעל חיים של משפחה ספרדית ירושלמית מכובדת שביגיעת כפיים של אנשיה הרוויחה את לחמה והאכילה בו את היישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל - משפחת אנג'ל. העם היהודי ומדינת ישראל עם כל מטען הסבל שהם נושאים, נמנה גם החרם. במשך קרוב לשני עשורים ישראל הייתה לא רק מבודדת מדינית וביטחונית אלא גם כלכלית. זאת בשל החרם הערבי שהיה יעיל מאוד כי בידי מדינות ערב היה המתג להפעלת הכלכלה העולמית - הנפט. המדינה על שלוחותיה, קשריה השונים ובראש וראשונה בשיתוף הקהילות היהודיות במערב, בראשן ארה"ב, עשתה שמיניות באוויר כי לייבא דברים חיוניים באמצעות כל מיני חברות קש וגם זאת בעקיפין, ובכך, בין היתר, היבוא היה יקר הרבה יותר. המטרה הראשונה הייתה ארה"ב. לתכלית זאת משרד החוץ מינה קונסול מיוחד כדי לנהל מערכה נגד החרם הערבי. בימיי, כשליח רשות השידור באמריקה, זה היה ידידי ועמיתי יובל אליצור, לימים סגן העורך הכלכלי של מעריב. היו לו קשרים בכול מדינות ארה"ב החשובות בחוף המזרחי, במערב התיכון ובמערב. הוא מצא בחברת "קוקה קולה" הפופולרית את הסדק להבקיע את חומת החרם. לתכלית זאת הוא רתם ארגונים יהודיים וביניהם ה"ליגה נגד השמצה" של "בני ברית" - ארגון שדולה עוצמתי, ואלה קבלו בין היתר החלטה להטיל חרם על חברת "קוקה קולה". לאמור כצעד נגד החרם של "קולה" כלפי ישראל. פרסום החרם גרם גם לעסקים מסחריים, כמו רשתות מזון בבעלות יהודית, להצטרף לחרם. גם אם מבחינת היקף המכירות חברה עולמית זאת הייתה מסוגלת אולי לספוג את ההפסדים, הפרסום עשה לה רע והוא שהכריע את הכף. "קוקה קולה" הסירה את החרם. ובכך ניתן הרמז לחברות אחרות שהחרימו את ישראל ולאט-לאט התרופף החרם. כיום מי שמנסה להטיל חרם על ישראל היא תנועת ה-BDS: BOYCOT, DIVESTMENT AND SANCTIONS - חרם, מניעת השקעות ועיצומים, שקוראת להפעיל לחץ על ישראל בנושא הפלשתיני באמצעות חרם כלכלי. ישראל מנהל מלחמת חורמה נגד החרם. אף שכמו במקרים אחרים במדיניות החוץ - לא זה הפתרון, אבל ישראל רגישה מאוד לסוגיה זאת. והנה ההנהגה החרדלית מצאה לה שותפים בחרמות.

חרם ביהדות הוא נשק נדיר ומופעל על יחידים

העילה להטלת החרם הייתה השתתפות של עמר בר-לב, השר לשעבר, בהפגנת "שוויון בנטל" של מחאת המילואימניקים "אחים לנשק" מול ביתו של אחד ממנהיגי הציבור החרדי, ראש ישיבת פוניבז' הרב גרשון אדלשטיין, שהתקיימה בבני ברק. בתגובה למעשה של בר לב, שמונה באחרונה ליו"ר הדירקטוריון של מאפיית אנג'ל, ראשי התנועות החרדיות, ח"כ גפני, אריה דרעי ואחרים קראו לחרם לקוחות נגד מאפיית אנג'ל. לא זו בלבד שבצעד זה הם עשו מה שעשו ועושים אויבי ישראל, אלא גם חרגו מן ההלכה. החרם, למעט זה המוזכר בתורה נגד עמלק כעם, מקורו בתקופת התנאים והוא הופנה בעיקר נגד חכמי הלכה בודדים מקרבם כדי לשמור על אחידות ההלכה. גם אז לאחר תקופת "נידוי", של חודשיים שאפשרה למי שחרג מן ההלכה לחזור בו. משלא עשה זאת הוטל עליו חרם. במקרה שלפנינו לא מאפיית אנג'ל חטאה. שכן לא מתקבל על הדעת שמאפייה שעל מוצריה חתום ה-בד"ץ נמצא בה פסול. יתרה מזאת, בין אלפים רבים של אנשים שמפרנסת מאפיית אנג'ל, במישרין ובעקיפין נמצאים חרדים לא מעטים. נא לשים לב. שר לשעבר, מפקד בצה"ל בעבר, שזכה בעיטור הרמטכ"ל עם רקורד של פעולות נועזות ביחידות קרביות מובחרות והוא משמש יו"ר של מפעל חיים של משפחה, אשר שכלה מבניה במערכות ישראל. הוא מוחה במקום שבו מצויים רבבות משתמטי גיוס. אין מקום הולם יותר לזעקה של חוסר שוויון. צעירים שחייהם לפניהם מסכנים את חייהם, ומהם גם נותנים אותם, בשעה שרבבות צעירים חרדים בגילם יושבים על ספסלים, ולומדים או מתבטלים סתם, אבל לא משרתים ועוד חיים על חשבון הקופה הציבורית. נציגיהם של אלה מעיזים להטיל חרם על חברה שבין היתר מממנת את הבטלה של אברכים אלה. זאת לא מלחמה על הדת. זאת השתלטות של מיעוט של טפילים שמוכנים למות על קידוש הספסרות בדת.

לחסל את הסטוטוס-קוו הדתי

התגובה לדעתי לא צריכה להיות חרם נגד מפעלים רבים שמוצריהם מקבלים אישור מכירה בתשלום לבד"צ. זאת משתי סיבות. האחת חרם כזה, אף שללא ספק הוא לא מוחלט, מתפוגג בדרך כלל. ציבור שרגיל למוצר מסוים, בייחוד מזון, אינו אוהב להפרד ממנו וזה חל גם על מוצרי מאפיית אנג'ל. שנית, ככלל, צריך להמנע מחרם אלא אם הוא נדרש והוא יעיל. הדוגמה היא "חרם הקוטג'" בשעתו, שהיה כלל ציבורי ובמסגרת המחאה החברתית. עם כל זאת אני רואה את עיקר "חרם אנג'ל" כעוד אינידיקטור כי בצד המאבק ב"רפורמה המשפטית" יש לנו כאן מאבק הרבה יותר ארוך והרבה יותר מסובך והוא הפרדת הדת מן המדינה, כפי שזה ברוב ארצות העולם וברוח חזונו של הרצל. זה חייב להיות על סדר היום המרכזי של תנועת המחאה וזה יתרום בין היתר לעקרונות השוויון בדמוקרטיה. שכן במצב הקיים כש"הסטוטוס קוו" מתקופת בן-גוריון התנפח לממדים מפלצתיים, זאת היא בפועל תאוקרטיה. בד-בבד צריך לנהל מאבקש עיקש, שכבר החל, נגד המונופולים הדתיים למיניהם, החל בכשרות וכלה בשרותים כמו חתונות מצד אחד וסדרי קבורה מצד שני. כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, ואני חוזר ומדגיש היבט זה. יש לראות בבחירות המוניציפליות בסתיו הן לראשי הרשויות והן לחברי המועצות כתובות ליעד של המחאה. חיזוק הרשות המוניציפלית הוא מעשה דמוקרטי בכול מקום ואצלנו הוא חשוב יותר כשהשלטון הוא ריכוזי בדרך כלל, ובעיקר עכשיו כשהוא גם כושל תוך הפליית רוב הציבור החילוני בתחומים רבים. תמורת תמיכה בנציגים מקומיים יש לקבל התחייבות כי באותן רשוית שבהן האוכלוסייה חילונית ברובה, ינתנו לה השרותים בהתאם. יש לחזק את הביזור גם במערכות החינוך ובכול תחום אחר בדרך אל המטרה העליונה שהיא הפרדת הדת מן המדינה. לצערנו הציבור החרדי בארץ, ובעיקר ההנהגה שלו, לא מאמצים את אמירת אלוהים אל זרובבל "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי". כוח היא השפה שהוא מבין.