בקבלות שבת אנחנו שרים בערגה ובצימאון את השיר "דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם". הנביא ישעיהו בפרק י"א מייחל לבואו של חוטר מגזע ישי, הרי הוא דוד, שה"צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֲזוֹר חֲלָצָיו ... וּבְרוּחַ שְׁפָתָיו יָמִית רָשָׁע". יש לנו חמש מגילות בתנ"ך. חג השבועות התכבד בסיפור מרגש ב"מגילת רות". תשעה באב - בדמעת "מגילת איכה". חג הפורים - בנס "מגילת אסתר". סתיו חייו של שלמה מחבר "מגילת קהלת" נושב בסתיו, הסוכך על חג סוכות וריח האביב הנושב ב"שיר השירים" מלווה אותנו בקריאת המגילה בחג הפסח, המיוחסת במסורת ישראל למלך דוד - למלך החי וקיים. השאלה אותה אני חוזר ושואל, האם טוב שרוחו של דוד מלך ישראל תקבל מקום של כבוד בתרבותנו ובארון הספרים שלנו לאור העובדות, הנכספות לנו מספר שמואל ב' פרק י"א. תיאורים ארוטיים במגילת "שיר השירים" הרתיעו את חכמינו שהתלבטו, האם לכלול אותו בקאנון המקראי או להוציאו. ההתלבטות הוכרעה בפסיקת חז"ל, כי לפנינו תיאורי חיזורים הדדים של כנסת ישראל אחרי השכינה והשכינה אחרי עם ישראל, ואין לקרוא את התיאורים כפשוטם. מה שהכריע בשילוב "שיר השירים" בספר הספרים ולא לכלול אותו בספרים החיצוניים היא ההכרעה, שזו שירתו של דוד מלך ישראל, ושירת דוד מלך ישראל חשוב שתהיה כלולה בקאנון המקראי. במרוצת הדורות התרבו המסורות ומדרשים שהדגישו שזהותו של כותב "מגילת שיר השירים" הוא מי שהיה מלך בישראל, דוד המלך. לי קשה לקבל דבר שירה ממי שפלש בבוטות כוחנית וחייתית אל יומה של האישה בת שבע, אשת קצין בכיר בצבאו של דוד, ומי שלמעשה תכנן את רציחת בעלה, אוריה החיתי, מפקד בכיר בצבאו. דוד מלך בישראל שוכב עם אשת איש. האיש לוחם בחזית הרחק מביתו ודוד המלך בישראל שוכב עם רעייתו ואף דואג לתת הוראה להציבו בחזית במקום ממנו הוא לא יחזור. לי קשה לקבל דבר שירה ממשורר, שניאופו עם אשת איש, בת שבע, היה משולב ברציחת בעלה, אוריה החתי, וזאת על-ידי מתן הפקודה לשר הצבא להעמידו בשורה הראשונה של הלוחמים, ממנה לא חוזרים אל החיים. אֶל יוֹמָהּ שֶל בַּת שֶׁבַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה פָּרְצָה אֲפֵלָה שֶׁל דָּוִד מַלְכָּהּ אֶל נֶאֱמָנוּתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה אִישׁ הַצָּבָא פָּרְצָה בְּגִידָתוֹ שֶל דָּוִד מַלְכּוֹ. דָּוִד עָלָה וְשָׁר בַּמַּעֲלוֹת בַּיִת מְהֻדָּר וְזִימָתוֹ הִיא כֶּתֶר, אוּרִיָּה יָרַד וְדָמַע בְּמוֹרְדוֹת קְרָב מְכֻזָּב וֶנֶאֱמָנוּתוֹ הִיא קֶבֶר. על מזבח הזימה העלה דוד, מלך בישראל, שני קורבנות דמים - את בת שבע ואת אוריה החתי. עת חייליו ביום מקיזים דמם במלחמה בערבות מואב, לעת ערב קם "מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, מִתְהַלֵּך עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶך וַיַּרְא אִשָּׁה רוֹחֶצֶת"¹. חיילים נופלים בשדה הקרב ומלכם כופה עצמו על בת שבע, אשת בכיר המפקדים בצבאו, בן למיעוט לאומי, שקשר גורלו עם מלכות דוד. לנואף, שרצח את אוריה החיתי, ילדינו הרכים שרים בערגה ובשמחה "דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם". ועל כך אני מאוד מֵצֵר. קשה לי לקבל, שילדים שרים בהתלהבות רבה "דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם", כשאני קורא יחד אתם תיאור מזוויע בספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ב': "וַיָּקם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיָּרא אִשָּׁה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגַּג". אחרי שהובהר לו שהיא בת אליעם והיא אשת אוריה החתי, הוא נתן דרור ליצרים חייתיים "וַיִּשְׁכַּב עִמָֹהּ". וזאת כשאנחנו קראנו בפרק ה' בפסוק י"ג ש"וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּילָגְשִׁים וְנָשִׁים... וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת..." אני מעריץ את החייל אוריה החתי, שלא נענה להזמנת המלך דוד לבוא משדה הקרב לביתו, אלא העדיף לשכב מחוץ לביתו באומרו, כי זה לא מוסרי שכל החיילים במלחמה "וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת". אוריה דוחה את הצ'ופר לבוא לאשתו בזמן מלחמה "וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי...?" כשחברי החיילים לוחמים בשדה הקרב?!

קשה לי לקבל, שלנותן פקודה לרצוח את אוריה החתי ונואף עם רעייתו בעת מלחמה, אנחנו שרים בקבלות שבת. שירה זו אסור שתמשיך ליטול חלק בנדבכי התרבות, שאנחנו מניחים בארצנו.