לאחרונה ראה אור ספר חדש בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בו משוחח הבלשן רוביק רוזנטל עם חיים אורון (המכונה ג'ומס) על מסכת חייו עד כה. הספר המכיל כ-250 עמ' ונערך בידי דינה מרקון, כולל 237 "שאלות/שיחות" של רוביק עליהן השיב בגילוי לב ובקיצור, ג'ומס. באנגלית הוסיפו העורכים את המילים באנגלית: On Leadership ואין ספק שעיקר תוכנו מכיל את עמדותיו של אורון בצמתי הכרעה וגיבוש דרכו עד לצמרת התנועה, המפלגה וחברות ושרות בכנסת. הספר יצא בכריכה רכה ובכריכה האחורית נכתב: "חיים אורון, המוכר בכינויו ג'ומס, הוא חבר קיבוץ להב שבנגב, איש ציבור בעל יושרה ואדם של ניגודים. הוא חילוני עקבי, אך בעל זיקה עמוקה לגורל היהודי, דובר בולט של השמאל הציוני שידע להידבר עם אנשים מכל הקשת הפוליטית. ג'ומס כיהן כחבר כנסת מטעם מפ"ם ומרצ כשר החקלאות וכיושב-ראש מפלגת מרצ. הוא עמד במרכז מהלכים היסטוריים כיוזמת ז'נבה ושינוי פני ההסתדרות הכללית. אך מעל לכול היה ונשאר איש תנועת השומר הצעיר. הבלשן והסופר רוביק (ראובן) רוזנטל מנהל בספר זה שיחה מתמשכת עם ג'ומס שנסבה על התחנות השונות בחייו, ועל אורח החיים הקיבוצי. יש בה (בשיחה) התייחסות גם לשאלות הגלובליות, לסכסוך הישראלי-פלשתיני. במוקד השיחה עומד הניסיון לפענח בצוותא את "האישיות השומרית" שהתחנכה לאור משנה סדורה ועקרונות נוקשים, אך הפתוחה לשאלות ולרוחות הזמן - כדרך חיים ודפוס התנהגות. "...ג'ומס מעיד על עצמו כמי ששייך ל"דור של קו התפר בין גולה לגאולה" מסרב להתייאש מתפקידו של השמאל במדינה, ומאמין שהוא ניצב בצומת שיחייב אותו לבחון ולבחור מחדש את דרכו. נתרכז בסקירה זו בשני היבטים בלבד - יחסו לנגב ויחסו ופעילותו בהקשר לבדואים השכנים שחיו בקרבת הקיבוץ בו בחר לחיות.

לשאלה על התחברותו לנגב ענה אורון כי העניין מורכב מנוף מדברי, חבורת צעירים, והמפגש עם נילי שלימים תהיה אשתו. חשוב לו להדגיש את גודלה של משפחתו הענפה הכוללת ארבע עשר נכדים ונינה אחת. מבחינתו "הביחד" הנפלא של משפחתו נוצר וטופח על-ידי נילי. כהגדרתו של אורון "הרווח שבין המילים. זה נילי". רוביק מנסה לחשוף את שורשי ההגדרה "איש הנגב" ואורון מודה שאם לא היה קיבוצניק, לא היה חי בנגב. יתר על כן, רוביק ממשיך ושואל כיצד קרה שלמרות חזונו של בן-גוריון על יישוב הנגב הוא עדיין ריק. לשאלה זו משיב אורון בהרחבה. בתשובה יש רכיב גאוגרפי ורכיב פוליטי. הממשלות הבטיחו לפתח את הפריפריה אך לא עמדו בהבטחתן. שמאל וימין. והרכיב הפוליטי קשור בהעדפת המתנחלים ושטחי יהודה ושומרון על פני הנגב. הוא מסתמך על עבודתו כמחוקק בעת קביעת הפיצויים ל-7,000 מפוני גוש-קטיף שעה שאריק שרון הודה לו על מאמציו. אורון ניצל הזדמנות ונזף בשרון: "אם הייתם משקיעים בנגב עשרה אחוזים ממה שהשקעתם בגוש-קטיף, הנגב היה נראה אחרת". המדינה לדעתו אינה תומכת מספיק בצמיחה דמוגרפית ביישובי הנגב ועיתים אף מקשה על צמיחה זו והנפגעים העיקריים היו קיבוצי עוטף עזה.

אורון רואה עצמו במידה רבה מייצג הפריפריה בנגב. לטענתו יחידת 8200 לא ירדה למצפה רמון עקב דרישות החיילים והקצינים שהסתייגו מהמקום בשל מחסור בעבודה, בתי ספר, בתי מסחר כפי שקיימים בצפון. הפתרון לדידו הוא גם לא בהקמת קהילות גדולות בנגב. כרגע כביש 6 מאפשר לימודים בבן גוריון וחזרה למרכז אחר-הצהריים. או לעבוד באינטל ולהתגורר ברעננה. זה מצב שמחלק את המדינה לשלושה גושים: צפון, מרכז ודרום ואם הם יהפכו למגזריים זה יהיה "אסון" למדינת ישראל. אורון לחם בעת כהונתו על הקמת בית חולים שני בבאר-שבע בהנחה שיש לחזק את מטרופולין באר-שבע שתחזק בסופו של דבר את הנגב. בסיור עם השר דוד לוי קבע אורון שלישראל "מדיניות התיישבותית שגויה במהלך כל השנים" דבר שגרם להיווצרות הפריפריות. הוא מדגיש כי בפריפריה צריכות להיות רפואה קהילתית ברמה הכי גבוהה, טיפות חלב הכי טובות בארץ ורפואה תומכת הכי טובה. לשאלה האם הסטודנטים בני הנגב נשארים בנגב השיב אורון כי אנו בתחילת התהליך וההשתלבות בדרום תתאזן בעתיד.

המראיין קבע כי הבדואים היו לשק החבטות של הציבוריות הישראלית ואילו אורון מגדירם "כפרויקט מתמשך של קשר המושתת על הבנה וניסיון להסדרים שאיש אינו מוכן לקדם". בהגיעו כבחור צעיר לקיבוץ להב התוודע אל המוכתרים באמצעות מוכתר להב-דודיק שושני. גם דוד קרון, איש כפר מנחם, היה מוכתר בזמנו והעביר לצעירי להב את השקפתו בדבר דו-קיום. אט אט אורון למד להכיר את הבעיה והפך לכתובת עבור המגזר. המראיין שואל כיצד נוצרה המפלצת ששמה "יישובים לא מוסדרים" ועל כך ענה אורון כי זה נוצר בגלל תפיסות עולם שונות של הציונות שברובן המרכיב העיקרי היה "לרשת את הארץ". כחניך השומר הצעיר הכיר אורון את עמדת התנועה מאז שנת 1927 על חיים משותפים עם העם הערבי השכן עד כדי הקמת מדינה דו-לאומית שוויונית. העמדה לאחר הקמת המדינה השתנתה. הבדואים רוכזו בשטח הסיג. קיבוץ שובל מנע בגופו את סילוק שבט אל הוזייל וכך על שטחו קמה העיר רהט בת יותר משבעים אלף נפש כיום. אולם בעיית הבעלות בקרקע נותרה ללא פתרון. עד 1975 הוגשו תביעות על בעלות מצד הבדואים על קרוב למיליון דונם בנגב. מעטות בלבד התבררו. הבדואים לגרסתו לא רשמו את בעלותם בטאבו בעזה ואילו היהודים הקפידו על כך. יחד עם ח"כ בני בגין עבד על תוכנית לפתרון בעיה זו ונוצר אתוס משותף בוועדה שביקשה לפתור אחת ולתמיד ולעשות כאן צדק, ולפתור את הבעיה.

כדוגמה הביא אורון את העיירה לגיה בה מאות מגרשים פותחו על-ידי המדינה לצורך בניה אך אף בדואי לא מוכן לבנות עליהן משום שיש עליהן תביעות בעלות של שבט אחר. כיום במגזר יותר מאלפיים מגרשים מוכנים לבניה אך הם עומדים ריקים מאותה סיבה. לכאורה זו בעיה פנים בדואית המושפעת ממסורות עתיקות אך למעשה, המדינה, לאחר שבנתה כמה עיירות סביב שדה התעופה בנבטים והסדירה שם את הבעלות, משום שהיה לה אינטרס ביטחוני מידי במימון אמריקני. עתה, מנהל מקרקעי ישראל אינו מעוניין בהסדרה חוקית של הבעלות ומבחינת "שישרפו הבדואים". טענתם כי אלו הם קרקעות הלאום ואין למנהל מנדט להסדירם. בראש החץ להתנגדות זו עומדת התנועה הימינית "רגבים" שפועלת גם בנגב. אורון טוען כנגד תפיסה זו שאין לאמיתו של דבר מונח כמו קרקעות הלאום אלא קרקעות מדינה ועל המדינה, לפתחן, לרשמן בטאבו, לתת פיצויים לבעלים ולמוסרן לבדואים. הקושי הוא שעשרות שנים נדחית תוכנית זו וככל שהזמן עובר העניין הופך מסובך יותר ובעוד עשרים שנה כמעט ולא יהיה ניתן לפתרון. כפי שמסכם אורון: "כי שטח לא מוסדר אי-אפשר לתכנן או להעניק לאלה שיושבים עליו שירותים בסיסיים".

מבחינת אורון העובדה שהבדואים יושבים כבר במקומם 400 שנה אינה מאפשרת לגרשם וגם מחייבת את המדינה לתת להם מים, חשמל ושירותים הכרחיים עד שעניין הקרקעות יוסדר. אורון שיתף פעולה בתוכנית בגין האחרונה (כולל ידידות אישית) שנפלה כזכור בהצבעה בכנסת גם על-ידי אנשי שמאל. המראיין רוזנטל לא מרפה ותוקף את אורון על "העדר המשילות" בנגב. משום מה ג'ומס מפחית מאוד מקביעה זו וטוען שעד שהפערים הכלכליים-השכלתיים-תרבותיים לא יצטמצמו תופעה זו תמשך. לסכום קטע זה דורש רוזנטל מאורון להגדיר באופן חד יותר את הקונפליקט סביב הבדואים. טוען אורון "הכול חוזר לבעיית הקרקעות ולהוויה הבסיסית, לשאלה אם הבדואים הם אזרחי ישראל לכל דבר וענין". יתר על כן אורון מתנגד להגדרת "קרקע הלאום" המקשה לדעתו על הסדרת הקרקע באשר כך היא שייכת לכל היהודים גם מחוץ לישראל. הוא מעדיף את המונח "קרקעות המדינה" בו יתאפשר לממשלה ו"לרשות מקרקעי ישראל" להקצות קרקע לטובת המדינה ואזרחיה, כולל הבדואים. לדעתו רק 10 אחוז מהבדואים מתנגדים להקמת יישובי קבע ופיתוח. ל-75% מהמגזר אין שום תביעות בעלות, אלה שבעבר היו פלאחים. הם תומכי ישוב קבע, שירותים, תשתיות וחינוך. הממשלה, מאשים אורון מעדיפה להתלונן על חוסר משילות במקום לפתור בעיית יסוד זו.

בשלהי הספר מביא רוזנטל תקציר של מפגש בין עלי אל אסד, תושב לגיה לבין אורון והמראיין. עלי הוא עורך דין, שימש כסגן ראש המועצה והיה מועמד לכנסת מטעם מרצ. הם מסיירים במשתלה של האחים שרמ"י רוצה להורסה משום שאין הסדר קרקעי אולם מאידך גם לא מאפשרת למשפחה לבנות על קרקע זו. המילה "לא מוסדר" היא לב הסיפור ומאחוריה כל הפזורה לא יכולה לבנות כפרי קבע, ועל חלק גדול מהבתים שכן נבנו רובץ איום הריסה. כאלפי אחרים אין לעלי, שקרקע ביתו לא מוסדרת אפשרות לקבל חשמל לכן הוא התקין לוחות סוללרים על גגו. עלי נזכר בעת המפגש בעובדה שוותיקי קיבוץ להב עמדו כנגד הממשל הצבאי שביקש לגרשם באמצע שנות החמישים ומנעו גזירה זו. עלי טוען שעד שבעיית הקרקעות לא תוסדר והיישוב יהיה "מוכר", האזרחים ישלמו ארנונה, ייבנה מתנ"ס ושירותי נוער אחרים ויוגבר לימוד העברית - תמשך התפרעות והשתוללות בני הנער שלא במסגרות ו"מצב אי-המשילות" יימשך. עלי מודה בתופעת "הפרוטקשן" הצוברת כוח בקהילה הבדואית והשבטים חסרים מוסדות גישור, בירור, הנהגה ומובילי סולחות. עלי טוען שפקידי רמ"י מתנשאים על הבדואים ומזלזלים בבקשותיהם. דומה כי בתום הביקור בשטח, יוצאים גם המראיין וגם המרואיין בתחושה שהבעיות הקשות של החברה הבדואית על מסורתה (המסרבת להשתנות בעקבות המודרנה, לדוגמה פוליגמיה ועוד) בנגב לא נפתרות, והן הן שמצמיחות את העימותים בין יהודים ובדואים בנגב.

ניתן היה לנתח את הצעותיו וביקורתו של אורון כלפי הממשלה והמפלגות באשר לשאלת הקרקעות על סמך ניתוח מסמכים. גילוי נאות, בכמה מהמקרים והמחלוקות המוזכרים אצל אורון, העמקתי בזמנו במחקרי, ובוודאי שיש פער, עיתים לא קטן בין נקודת מבטו של אורון לגבי שאלה זו לבין הצעות הפתרון של התוכניות הרבות מאז שלהי שנות השבעים, שמחד בנו עיירות עבור הבדואים וממשיכים בפינויים לריכוזים אחרים חדשים אך לא מתמודדים עם שאלות עקרוניות כמו הבעלות בקרקע, הליכי ההסדר, פירוק המנהיגות המסורתית מבלי לתת תמורה נאותה והתייחסות למגזר כמיעוט המהווה גם סיכון ביטחוני, דמוגרפי והשתלטותי על קרקעות המדינה (לאום). בחרנו בדרך אחרת לסכם את התרשמותנו - המראיין רוזנטל מסייע לאורון לפרוס את סיפור חייו ועשייתו הציבורית הרחבה באמצעות תמיכה סמויה באישיותו של אורון, בתנועתו, בקיבוצו ובמפלגתו. השאלות לא נועדו על-מנת להכריח את המרואיין להציג תזות שמאליות מוצקות אלא, מוליכות את הסיפר מהילדות ברמת גן, עובר דרך מחנות העבודה, המשפחה, קיבוץ להב, האסון האישי, הבנים ותפקידי החוץ עד לכהונת שר החקלאות כמסכת אחת של איש "השומר הצעיר" המאמין בעקרונות שרכש כנער בקן והעקרונות הללו משתנים מדי פעם בעת שינויים רוחביים אולם העקרון השומרי הבסיסי נשאר - שיתוף ושוויון, שוויון ערך האדם, אמונה בסוציאליזם ליבראלי, אמונה ביחסי "דו-קיום" עם השכנים הבדואים ונאמנות לפריפריה ובעיקר לנגב, ביתו. אין בספר זה מסמך היסטורי ואף לא ביוגרפיה - זאת יצטרך הקורא לרכוש באמצעות ארכיונים וספרים אחרים. זהו בעצם יומן חיים שנכתב בידי שני "שמוצ"ניקים", חברי קיבוץ ובני אותו גיל, המנסים להוכיח, לפחות מצד אורון, שהידיעה על מותו של "השמאל" היו מוקדמות למדי ונותרו עוד משימות בפני חזית זו במאבק על דמותה של המדינה, יחסיה עם השכנים מעבר לגבול, פתרון הוגן לשאלת הבדואים ודבקות בתמימות השומרית אותה רכש ברמת גן כנער צעיר בקן השומר הצעיר. מומלץ לקריאה ובעיקר להחזיק מול העיניים את התוכניות הגדולות של כל הממשלות לפתרון בעיית הקרקעות של הבדואים שלא הגיעו להבשלה פוליטית-מעשית עד ימינו אלו.