"לְכָל אֶחָד יֵשׁ עִיר וּשְׁמָהּ יְרוּשָׁלַיִם", כתב המשורר נתן יונתן, וכיוון מן הסתם לעובדה המפליאה, שבליבו של כל יהודי בישראל צרובה 'ירושלים שלו': זכרונות ירושלמיים אישיים, פרטיים. כפי שתיעד זאת ד"ר דן אלמגור בשירו 'יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי': "אָמַר הָרוֹכֵל מִמַּזְכֶּרֶת משֶׁה:/ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי/ הִיא מַחֲנֶה יְהוּדָה בְּעֶרֶב חַגִים,/ וְחוּמוּס שֶׁל 'רַחְמוֹ' וְרֵיחַ דָּגִים./ שַׁבָּת שֶׁל 'פֶּפִּיטָס', קִלְלוֹת נַהָגִים/ כְּבִיסָה עַל הַכְּבִישׁ וּמִקְלַחַת מִדְּלִי - יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי"... על אחד וירושלים שלו. מיכוות ירושלים שלי נצרבה בי ערב ששת הימים, כשעליתי ללמוד בה. למי שחי עד אז בתל אביב הגדולה, נחזתה 'ירושלים הקטנה', עם חומת הבטון המכוערת בליבה, כקריה פרובינציאלית, שהכל בה שונה: אפילו מתגי החשמל שעל הקירות פעלו ממש הפוך: כדי להאיר מורידים את ה'שאלטר' וכדי לכבות מרימים. גם השפה הייתה ירושלמית: אג'ואים במקום הגוגואים התל אביביים; הפיתה שמלפפת את כדורי הפלאפל של בדיחי נקראה 'אַש-תנור', והתואר חֲתוּּ-לָה (במלעיל) הוענק לכל חתול, זכר או נקבה. ולא תאמינו: אפילו בדיחות ירושלמיות היו בנמצא. למשל, מה הדבר הכי טוב בירושלים? - הכביש לתל אביב! או: מי לא יינשא לעולם? - שלושה מיני יצורים: מלאך, גאלח (איש כמורה) וד"ר ואלאך (מייסד 'שערי צדק' שהיה רווק כל ימיו). חה-חה-חה. את האווירה הירושלמית הייחודית עד מלחמת ששת הימים, קלטה בחושיה הליריים המשוררת נעמי שמר: "וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וָאֶבֶן/ שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ/ הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת/ וּבְלִבָּה חוֹמָה". חומת הבטון אשר בקצה רחוב יפו, הייתה החומה בליבה - שחצצה בין הירושלמים לבין העיר העתיקה שמִן הצד השני. ירושלים החצויה הסתיימה ב'קו העירוני' וב'מעבר מנדלבאום', שממנו הפליגו שיירות האספקה הדו שבועיות לעבר כוחותינו שעל פיסגת הר הצופים. אבל חברתית, הייתה ירושלים הרבה פחות חצויה: בשכונת גאולה, למשל, חיו בשלום ובשלווה חרדים ודתיים לאומיים, סוציאליסטים מן ההסתדרות ופקידי ממשלה גלויי ראש. האוויר ההרים של ירושלים דאז, לא היה, אם להודות על האמת, צלול כיין. האוויר הירושלמי הזדהם בחלקיקי פיח שפרחו מתחנת האוטובוסים המרכזית, בלב העיר החצויה. מיקומה בעיבורו של רחוב יפו גרם לעצירת התנועה ברחוב מרכזי זה, כל אימת שהאוטובוס לתל אביב או ליישובי 'הפרוזדור' נאלץ לקחת כראוי את הסיבוב מהתחנה החוצה. אבל מה שהרנין את הלב היה אותו אי-של תורה ואהבת ישראל ששכן אז ממש בסמוך: בית האבן הדו קומתי שבו התגורר הרב קוק, סמוך לבית רופא העיניים הנודע ד"ר טיכו. בקומתו השנייה שכנה ישיבת מרכז הרב, שבניגוד למקובל היום חבשו חלק מתלמידיה כובעי קסקט. עוד לפני שכתבה נעמי שמר את "אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם/ כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה/ וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת/ בָּעִיר הָעַתִּיקָה", טיפסנו למרומי הר ציון, כדי לחזות בליגיונרים וב'עצים שליד הכותל'. אחרי שנבנה היכל שלמה, הפך גגו לעמדת תצפית מועדפת לעבר כיפת הזהב שמתחתיה אבן השתיה, והתפללנו בגעגוע מול הזהב המבהיק שבאופק הקרוב: 'וַתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיוֹן בְּרַחֲמִים". ירושלים הייתה אז פסיפס אנושי מגוון שרק ירושלים הצליחה לייצר. חוויה מיוחדת זימנה ישיבת מרכז הרב, בשיעוריהם של רבי שלום נתן רענן חתנו של הראי"ה והרב הנזיר רבי דוד הכהן, שדמותו הסגפנית הוסיפה לאווירה נופך של מסתורין. במיוחד השתדלתי שלא לוותר על השיעור השבועי של ראש הישיבה רבי צבי יהודה בספר הכּוּזָרי, 'הכּוּזְ-רי' במלעיל, בלשונו. חברי הטוב אברהם רותם המנוח, מתלמידי 'מרכז הרב', גרר אותי אחת לשבוע לבית האבן בשכונת גאולה, שבקומתו השנייה האזנו בשקיקה לשיעור והתוודענו לעובדה המדהימה שאת קיר החדר המרכזי מקשט ציור אמנותי ובו דיוקנו המזוקן של חוזה המדינה ד"ר הרצל. ירושלים שלי היו גם שיעוריו המרתקים של המגיד הירושלמי הגאון רבי שׁוֹלֶם שְבַדְרוֹן, בלילות שבתות החורף, בבית הכנסת הגדול בשכונת זכרון משה (בירושלמית, 'זִכְרְן מֵיישֶׁה'). דרשותיו הארוכות לעולם לא היו ארוכות מדי, מפני שהקפיד לתבל אותן במכתמים שנונים באידיש, ובמעשיות ובסיפורים מושכי לב, ומידי פעם התלוצץ כלפי כל מה שנראה בלתי ראוי בעיניו ל'בני תֵּירֶה'. והייתה גם ירושלים של מטה. ירושלים של שכונת הבוכרים הצבעונית, שכונת גאולה הפלורליסטית, מחנה יהודה התוסס, הסימטאות והמבוכים במאה שערים, ומקומות ירושלמיים נוספים, שיש רק בה: עמק רפאים וגיא בן הינום, רחובות אגריפס ושלומציון, שכונות החבשים ומוסררה, מסעדת 'טרבלוס' וקפה 'טעמון'. שוק מאה שערים עורר את סקרנותי בשל חנויות הספרים המשומשים סביבו. ובתוך השוק בלטה דמותו של יהודי חביב, חָרַשׁ פחים, שעבד לפרנסתו באחד מכוכי השוק - 'הפחח המשורר' רבי זרח הלוי, שאפילו הדפיס קובץ משיריו. ירושלים של מטה הייתה גם גלריה של ידוענים שהתהלכו בתוכה בצינעה: ישעיהו לייבוביץ שדמותו כפופת הגו הסתיימה במגבעת מרופטת; וש"י עגנון שירושלים הייתה תמצית קיומו, ומתרגם הקוראן פרופ' יוסף יואל ריבלין, וזלדה המשוררת, ומורי התנ"ך המיתולוגיים הרב מרדכי ברויאר ונחמה לייבוביץ. וגם סופר צעיר ושמו עמוס עוז, יפה הבלורית והתואר, אשר הזדעק: "כיכר השוק ריקה?! מה פתאום?! הרי יש שם המון ערבים! איך היא מעיזה לכתוב שהכיכר ריקה"?? אבל נעמי שמר לא התבלבלה: "כל עוד יהודי אינו פוקד את הר-הבית, גם כיכר השוק ריקה"... פחות מחודש אחרי שהתפרסם שירה המרטיט, התחולל הנס: 'חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם/ לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר' - וכל השאר היסטוריה.